התחברות
None
מקור ההלכה והלכה מבוארת
מקור ההלכה והלכה מבוארת
סעיף א
ויקרא פרק כג: וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:
משנה מסכת חלה פרק א משנה א: חמשה דברים חייבים בחלה החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר ואם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא העומר הבא:
משנה מסכת חלה פרק א משנה א: חמשה דברים חייבים בחלה החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר ואם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא העומר הבא:
אסור לאכול חדש מהתורה גם בזמן הזה*
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מא עמוד א במשנה: משחרב בית המקדש"התקין"רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש. ושיהא יום הנף כולו אסור .
גמרא . ...ושיהא יום הנף. מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש ויחזור דבר לאיסורו, דהשתא קרינא ביה עד הביאכם, ואי הוו נהיגי בחורבנו לאכול בהאיר מזרח כדין תורה - אתיא למיכל נמי בבניינו, ויאמרו : אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח - השתא נמי ניכול. ואינהו לא ידעי דאשתקד דלא הוה בית המקדש - האיר מזרח התיר, השתא דאיכא בית המקדש - עומר מתיר. - דאיבני אימת? אילימא דאיבני בשיתסר - הרי התיר האיר מזרח, אלא דאיבני בחמיסר - מחצות היום ולהלן תשתרי, דהא תנן: הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן, לפי שאין בית דין מתעצלים בו! - לא צריכא, דאיבני בליליא כלומר, לשמא יבנה בליליא חייש, ולא יהו פנויים לקצור העומר עד סמוך ליום, ויש טורח הרבה בעומר, שהיו מייבשין אותו באבוס של קלאים, וצוברין אותו שיזובו מימיו, וטוחנין אותו ברחים של גרוסות, ומניפין אותו בשלשה עשר נפה בגסה בדקה, כדאמרינן התם, וזה שלא יוכלו להתעסק בו מתחילת לילה לא יספיקו להקריבו למחר קודם חצות . אי נמי, סמוך לשקיעת החמה דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה, והיא היא, ואי קשיא דבלילה אינו נבנה דקיימא לן בשבועות (טו, ב) דאין בנין בית המקדש בלילה, דכתיב וביום הקים ולא בחמיסר שהוא יום טוב, דקיימא לן בשבועות (שם /טו, ב/) דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, הני מילי - בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך . (אמר) רב נחמן בר יצחק אמר: רבן יוחנן בן זכאי בשיטת רבי יהודה אמרה אותה שיטה שהיה ר' יהודה, שהיה מתלמידי תלמידיו דורש אחריו, דרש גם הוא בימיו , דאמר: מן התורה הוא אסור , דכתיב עד עצם היום הזה - עד עיצומו של יום וקסבר: עד - ועד בכלל והכי מתוקמא קראי: אין עומר - עד עצם ועד בכלל, יש עומר - עד הביאכם. ומי סבר ליה כוותיה? והא מפליג פליג עליה, דתנן: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר לו רבי יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב עד עצם היום הזה - עד עיצומו של יום?! - רבי יהודה הוא דקא טעי. הוא סבר: מדרבנן קאמר, ולא היא - מדאורייתא קאמר. - והא התקין קאמר! - מאי התקין - דרש והתקין. (ובבית יוסף הביא את התקנה כשיטה זו שהיא מהתורה).
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב: החדש כיצד כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורהבכל מקוםובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית , אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים, והמקומות הרחוקין מותרין אחר חצות שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות, ובזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה , ובזמן הזה במקומות שעושין שני ימים טובים החדש אסור כל יום י"ז בניסן עד לערב מדברי סופרים . ע"כ.
וכן כתבו הגהות אשירי, רי"ף, סמ"ג: שחדש דאורייתא בזמן הזה, אמנם ב א"ז הגדול כתב שהוא מדרבנן. תרומת הדשן סימן קצא :
גמרא . ...ושיהא יום הנף. מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש ויחזור דבר לאיסורו, דהשתא קרינא ביה עד הביאכם, ואי הוו נהיגי בחורבנו לאכול בהאיר מזרח כדין תורה - אתיא למיכל נמי בבניינו, ויאמרו : אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח - השתא נמי ניכול. ואינהו לא ידעי דאשתקד דלא הוה בית המקדש - האיר מזרח התיר, השתא דאיכא בית המקדש - עומר מתיר. - דאיבני אימת? אילימא דאיבני בשיתסר - הרי התיר האיר מזרח, אלא דאיבני בחמיסר - מחצות היום ולהלן תשתרי, דהא תנן: הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן, לפי שאין בית דין מתעצלים בו! - לא צריכא, דאיבני בליליא כלומר, לשמא יבנה בליליא חייש, ולא יהו פנויים לקצור העומר עד סמוך ליום, ויש טורח הרבה בעומר, שהיו מייבשין אותו באבוס של קלאים, וצוברין אותו שיזובו מימיו, וטוחנין אותו ברחים של גרוסות, ומניפין אותו בשלשה עשר נפה בגסה בדקה, כדאמרינן התם, וזה שלא יוכלו להתעסק בו מתחילת לילה לא יספיקו להקריבו למחר קודם חצות . אי נמי, סמוך לשקיעת החמה דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה, והיא היא, ואי קשיא דבלילה אינו נבנה דקיימא לן בשבועות (טו, ב) דאין בנין בית המקדש בלילה, דכתיב וביום הקים ולא בחמיסר שהוא יום טוב, דקיימא לן בשבועות (שם /טו, ב/) דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, הני מילי - בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך . (אמר) רב נחמן בר יצחק אמר: רבן יוחנן בן זכאי בשיטת רבי יהודה אמרה אותה שיטה שהיה ר' יהודה, שהיה מתלמידי תלמידיו דורש אחריו, דרש גם הוא בימיו , דאמר: מן התורה הוא אסור , דכתיב עד עצם היום הזה - עד עיצומו של יום וקסבר: עד - ועד בכלל והכי מתוקמא קראי: אין עומר - עד עצם ועד בכלל, יש עומר - עד הביאכם. ומי סבר ליה כוותיה? והא מפליג פליג עליה, דתנן: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר לו רבי יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב עד עצם היום הזה - עד עיצומו של יום?! - רבי יהודה הוא דקא טעי. הוא סבר: מדרבנן קאמר, ולא היא - מדאורייתא קאמר. - והא התקין קאמר! - מאי התקין - דרש והתקין. (ובבית יוסף הביא את התקנה כשיטה זו שהיא מהתורה).
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב: החדש כיצד כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורהבכל מקוםובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית , אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים, והמקומות הרחוקין מותרין אחר חצות שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות, ובזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה , ובזמן הזה במקומות שעושין שני ימים טובים החדש אסור כל יום י"ז בניסן עד לערב מדברי סופרים . ע"כ.
וכן כתבו הגהות אשירי, רי"ף, סמ"ג: שחדש דאורייתא בזמן הזה, אמנם ב א"ז הגדול כתב שהוא מדרבנן. תרומת הדשן סימן קצא :
שו"ע א: אסור לאכול חדש מתבואת חמשת המינים (חטים וכוסמין ושעורים ושבולת שועל והשיפון) עד שיקרב העומר שהוא בט"ז בניסן, שנאמר: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (ויקרא כג, יד) והאידנא, דליכא עומר, אסור כל יום ט"ז מהתורה. רמב"ם ורוב הראשונים ולא כא"ז הגדול . ובח"ל, שעושין ב' ימים, אסור מדברי סופרים. רמב"ם. כל יום י"ז עד תחלת ליל י"ח.
נחלקו בדין שמרים של חדש בעיסה
ט"ז א': לא בטלים. א. נִתנו לטעם ב. דבר שיש לו מתירים.
פת"ש ג': בשם משכנות יעקב סימן ס"ה שכ' סמך נכון להקל בשמרים אף להמחמירין במשקה דחדש.
השמרים עצמם נפסלו כבר מאכילת בהמה ומהם עיקר החימוץ (כסובין של תרומה שמותרים) וליכא בהוא שום איסור.
מעט השכר הנבלע בשמרים א. מיא בעלמא הוא ב. הוי זה וזה גורם ושרי.
דשיל"מ במקום קלקול: בשו"ע יורה דעה קב, ד כתב 'יש מי שאומר דלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא שהמאכל מתקלקל'. ולכן כתב בכף החיים שאם העיסה תתקלקל עד י"ז ניסן לא שייך בזה דבר שיש לו מתירים לאסור.
דשיל"מ במקום של עלויות גדולות: וראה עוד ביו"ד ק"ב ג ברמ"א שלא אוסרים מצד דשיל"מ במקום שיגרמו הוצאות גדולות בשל כך. שהשו"ע שם כתב כתב 'כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין' והסביר הרמ"א: 'לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו, וכל כיוצא בזה'.
דשיל"מ במקום קלקול: בשו"ע יורה דעה קב, ד כתב 'יש מי שאומר דלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא שהמאכל מתקלקל'. ולכן כתב בכף החיים שאם העיסה תתקלקל עד י"ז ניסן לא שייך בזה דבר שיש לו מתירים לאסור.
דשיל"מ במקום של עלויות גדולות: וראה עוד ביו"ד ק"ב ג ברמ"א שלא אוסרים מצד דשיל"מ במקום שיגרמו הוצאות גדולות בשל כך. שהשו"ע שם כתב כתב 'כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין' והסביר הרמ"א: 'לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו, וכל כיוצא בזה'.
נחלקו בדין דבש שנתחמץ בשמרי חדש וחימץ אחר
פמ"א א, ק"ז: בירושלמי ערלה וכן בר' ירוחם, חמץ של כותיים מותר לאחר הפסח לאחר שלש אפיות וכן בב"י קט"ו חלב גויים שהועמד מחלב שהועמד ע"י חלב גויים מותר לאחר שלש העמדות. ה"ה כאן דאם אותו דבש הוא רביעי לדבש שנתחמץ בשמרי שכר חדש מותר הן לענין חדש הן לענין פסח.
שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן טז: אין להקל . א. לא הובא בגמרא דידן וברוב הראשונים. ב.מה שהתירו הוא רק באיסורים קלים כגון חלב ופת גויים שלא ברור שהיה איסור, ולא בחדש.
סעיף ב
חדש נוהג* בחוץ לארץ
חדש בחו"ל: מותר לחכמים ואסור לר' אליעזר
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לו עמוד ב: מתני' . כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים שאע"פ שתלויות בארץ נוהגים אף בח"ל הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים כדלקמן ; רבי אליעזר1 אומר: אף החדש מלאוכלו לפני העומר .
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לו עמוד ב: מתני' . כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים שאע"פ שתלויות בארץ נוהגים אף בח"ל הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים כדלקמן ; רבי אליעזר1 אומר: אף החדש מלאוכלו לפני העומר .
סתם משנה לאסור בחו"ל כר' אליעזר
משנה מסכת ערלה פרק ג משנה ט: ... החדש אסור מן התורה בכל מקוםכר' אליעזר . והערלה הלכה רעמ"ב: הלכה למשה מסיני שאסור בחו"ל, ואעפ"כ ספקה מותר, שכך נאמרה ההלכה למשה בסיני שיהיה ספקה מותר בחו"ל . והכלאים מדברי סופרים:
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לז עמוד א: גמ' . מאי תלויה, ומאי שאינה תלויה? ... אמר רב יהודה, ה"ק: כל מצוה שהיא חובת הגוף - נוהגת בין בארץ בין בח"ל, חובת קרקע - אינה נוהגת אלא בארץ. ... צא ולמד ממה שאמור בענין: אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' - מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף, ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אף כל שהיא חובת הגוף - נוהגת בין בארץ בין בח"ל. חוץ מן הערלה והכלאים.
משנה מסכת ערלה פרק ג משנה ט: ... החדש אסור מן התורה בכל מקוםכר' אליעזר . והערלה הלכה רעמ"ב: הלכה למשה מסיני שאסור בחו"ל, ואעפ"כ ספקה מותר, שכך נאמרה ההלכה למשה בסיני שיהיה ספקה מותר בחו"ל . והכלאים מדברי סופרים:
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לז עמוד א: גמ' . מאי תלויה, ומאי שאינה תלויה? ... אמר רב יהודה, ה"ק: כל מצוה שהיא חובת הגוף - נוהגת בין בארץ בין בח"ל, חובת קרקע - אינה נוהגת אלא בארץ. ... צא ולמד ממה שאמור בענין: אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' - מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף, ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אף כל שהיא חובת הגוף - נוהגת בין בארץ בין בח"ל. חוץ מן הערלה והכלאים.
רשב"י: חדש ערלה וכלאים נוהגות בחו"ל
בבלי קידושין לח. : תניא, ר"ש בן יוחי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, והוא הדין שינהגו ומה חדש - שאין איסורו איסור עולם אלא כל ששה עשר בניסן דכתיב עד עצם , ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו וביום ששה עשר עצמו איסורו מותר אם יש עומר קרב , נוהג בין בארץ בין בח"ל, כלאים - שאיסורן איסור עולם זרע חטה וחרצן אסורים הגפנים לעולם , ואיסורן איסור הנאה דכתיב (דברים כב) תקדש לשון הקדש , ואין היתר לאיסורן, אינו דין שינהגו בין בארץ בין בח"ל; והוא הדין לערלה בשתים איסור הנאה הוא ואין לו היתר בתוך ימי איסורו ;
ירושלמי מסכת חלה פרק ב: ר' יונה בעא קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצא קמה לחה פני משה: וניכרת שהיא מתבואה חדשה מהו שתהא אסורה משום חדש עד שיקרב העומר ? א"ל למה לא. עד כדון לחה אפילו יבישה? א"ל אפילו יבישה אפי' קצורה דשמא מאות' שנה היא . מעתה אפילו חיטין בעלייה?. כך אני אומר לא יאכלו ישראל מצה בלילי הפסח?! אלא דלאותן חטין שהן בעלייה לא חששו שיהו מתבואה חדשה ומהן אכלו מצות בלילי הפסח ואף שהוא קודם להעומר . א"ר יונה מן דנפקות לאחר שיצאתי מבה"מ הייתי מתחרט תהית דלא אמרת ליה. שנייא היא שמצות עשה דוחה למצות לא תעשה ולעולם אפשר לומר דשוב לא אכלו ואפי' מהחטין שבעלייה עד מחרת הפסח שהעומר מתירן (באכילה שאינה למצוה) . על דעתי' דרבי יונה דו אמר מצות עשה דוחה בלא תעשה אף על פי שאינה כתובה בצידה ניחא. על דעתיה דרבי יוסי דו אמר אין מצות עשה דוחה למצות בלא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצידה א"כ היאך קיימו מצות אכילת מצה בלילה הראשונה של פסח? . מה שיהיו תגרי גוים מוכרין להם שהביאו מח"ל וקסבר דחדש אינו נוהג בח"ל וכדמסיק וכרבי ישמעאל. דרבי ישמעאל אמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו שבע שכיבשו ושבע שחילקו דאמר בפ"ז דסוטה ובפ' בתרא דכל ביאות שנאמרו בתורה אינן אלא לאחר ירושה וישיבה ואפי' בחדש ולדידיה אינו נוהג בח"ל ולא דריש בכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע ואף אם היה מצוי חדש של ישראל היה מותר להם שלא נהג [דף יא עמוד א] עד לאחר י"ד שנה אלא מפני שלא היה לישראל כלום באותה שעה לכך קאמר מה שהיו תגרי גוים מוכרין להם .
בבלי קידושין לח. : תניא, ר"ש בן יוחי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, והוא הדין שינהגו ומה חדש - שאין איסורו איסור עולם אלא כל ששה עשר בניסן דכתיב עד עצם , ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו וביום ששה עשר עצמו איסורו מותר אם יש עומר קרב , נוהג בין בארץ בין בח"ל, כלאים - שאיסורן איסור עולם זרע חטה וחרצן אסורים הגפנים לעולם , ואיסורן איסור הנאה דכתיב (דברים כב) תקדש לשון הקדש , ואין היתר לאיסורן, אינו דין שינהגו בין בארץ בין בח"ל; והוא הדין לערלה בשתים איסור הנאה הוא ואין לו היתר בתוך ימי איסורו ;
ירושלמי מסכת חלה פרק ב: ר' יונה בעא קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצא קמה לחה פני משה: וניכרת שהיא מתבואה חדשה מהו שתהא אסורה משום חדש עד שיקרב העומר ? א"ל למה לא. עד כדון לחה אפילו יבישה? א"ל אפילו יבישה אפי' קצורה דשמא מאות' שנה היא . מעתה אפילו חיטין בעלייה?. כך אני אומר לא יאכלו ישראל מצה בלילי הפסח?! אלא דלאותן חטין שהן בעלייה לא חששו שיהו מתבואה חדשה ומהן אכלו מצות בלילי הפסח ואף שהוא קודם להעומר . א"ר יונה מן דנפקות לאחר שיצאתי מבה"מ הייתי מתחרט תהית דלא אמרת ליה. שנייא היא שמצות עשה דוחה למצות לא תעשה ולעולם אפשר לומר דשוב לא אכלו ואפי' מהחטין שבעלייה עד מחרת הפסח שהעומר מתירן (באכילה שאינה למצוה) . על דעתי' דרבי יונה דו אמר מצות עשה דוחה בלא תעשה אף על פי שאינה כתובה בצידה ניחא. על דעתיה דרבי יוסי דו אמר אין מצות עשה דוחה למצות בלא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצידה א"כ היאך קיימו מצות אכילת מצה בלילה הראשונה של פסח? . מה שיהיו תגרי גוים מוכרין להם שהביאו מח"ל וקסבר דחדש אינו נוהג בח"ל וכדמסיק וכרבי ישמעאל. דרבי ישמעאל אמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו שבע שכיבשו ושבע שחילקו דאמר בפ"ז דסוטה ובפ' בתרא דכל ביאות שנאמרו בתורה אינן אלא לאחר ירושה וישיבה ואפי' בחדש ולדידיה אינו נוהג בח"ל ולא דריש בכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע ואף אם היה מצוי חדש של ישראל היה מותר להם שלא נהג [דף יא עמוד א] עד לאחר י"ד שנה אלא מפני שלא היה לישראל כלום באותה שעה לכך קאמר מה שהיו תגרי גוים מוכרין להם .
סיכום מה אכלו בכניסה לארץ?
ר' ירמיה – אכלו מחיטים שמצאו בעליה עד הקרבת העומר וכן בליל פסח.
ר' יונה – עשה דוחה תמיד לא תעשה: בליל פסח אכלו מתבואה חדשה.
ר' יוסי – אין עשה דוחה ל"ת כשלא כתוב בצידו: א. אכלו מה שהיו תגרי גויים מוכרים להם ( מתבואת חו"ל - פני משה, רידב"ז). ב. ממה שהביאו אתם מן המדבר (רידב"ז)
רמב"ם: חדש אסור מהתורה גם בחו"ל כר' אליעזר
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב: החדש כיצד ... לוקה מן התורהבכל מקוםובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב: החדש כיצד ... לוקה מן התורהבכל מקוםובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.
תרומה: חדש מותר בחו"ל כמעשר באינו סמוך
ספר התרומהלר' ברוך ב"ר יצחק מגרמייזא: ואפילו אם גדלה ברשות ישראל עתה בחוץ לארץ שאין אנו סמוכין לא"י, נראה להתיר, דלא גזרו אפילו מדרבנן, דומיא דמעשר דלא גזרו אלא בחוץ לארץ הסמוכה לא"י; מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף י: והטעם דס"ל שהלכה כת"ק ואף על גב שסתם משנה בסוף ערלה כר' אליעזר מ"מ הוי ליה סתם ואח"כ מחלוקת. ועוד כיון ששנה בקידושין דברי ת"ק בסתם הוי ליה גם כן סתמא כדאיתא ריש ביצה, ואם כן סתמא בתרא עדיף כמ"ש התוספ' בחולין דף מ"ג, ואף על גב דאין סדר למשנה מ"מ הדרינן לכללא דבכל דוכתא קי"ל הלכה כת"ק.
ספר התרומהלר' ברוך ב"ר יצחק מגרמייזא: ואפילו אם גדלה ברשות ישראל עתה בחוץ לארץ שאין אנו סמוכין לא"י, נראה להתיר, דלא גזרו אפילו מדרבנן, דומיא דמעשר דלא גזרו אלא בחוץ לארץ הסמוכה לא"י; מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף י: והטעם דס"ל שהלכה כת"ק ואף על גב שסתם משנה בסוף ערלה כר' אליעזר מ"מ הוי ליה סתם ואח"כ מחלוקת. ועוד כיון ששנה בקידושין דברי ת"ק בסתם הוי ליה גם כן סתמא כדאיתא ריש ביצה, ואם כן סתמא בתרא עדיף כמ"ש התוספ' בחולין דף מ"ג, ואף על גב דאין סדר למשנה מ"מ הדרינן לכללא דבכל דוכתא קי"ל הלכה כת"ק.
חדש בעציץ שאינו נקוב דינו כחו"ל
הרב מטשִעבין: עציץ שאינו נקוב כחו"ל
דובב מישרים חלק א סימן קי: אך הנ"ל דהא דנסתפקנו אם איסור חדש נוהג בגידולי עציץ שאינו נקוב יהיה תליא בזה אם חדש אינו נוהג בחו"ל משום דבעינן קדושת הארץ, שפיר אינו נוהג חדש בגידולי עציץ שאינו נקוב כיון דאינו יונק מקדושת הארץ, משא"כ למאן דס"ל [קידושין ל"ז ע"א] דגם בחו"ל חדש נוהג, גם בגידולי עציץ שאינו נקוב חדש נוהג, וז"ב.
דובב מישרים חלק א סימן קי: אך הנ"ל דהא דנסתפקנו אם איסור חדש נוהג בגידולי עציץ שאינו נקוב יהיה תליא בזה אם חדש אינו נוהג בחו"ל משום דבעינן קדושת הארץ, שפיר אינו נוהג חדש בגידולי עציץ שאינו נקוב כיון דאינו יונק מקדושת הארץ, משא"כ למאן דס"ל [קידושין ל"ז ע"א] דגם בחו"ל חדש נוהג, גם בגידולי עציץ שאינו נקוב חדש נוהג, וז"ב.
חדש נוהג^ בשל גויים
לרא"ש גוי כחו"ל וחייב שאין בחדש לימוד של 'דגנך'
בית יוסף יורה דעה סימן רצג – הביא רק את דברי הראש שכתב: שו"ת הרא"ש כלל ב סימן א: שאלה: אשר נסתפק מורי, אם הלכה כרבי אליעזר, דאמר: חדש אסור מן התורה בחו"ל. בהא ליכא ספיקא דהלכה כסתם משנה דמסכת ערלה (פ"ג מ"ט) ('חדש אסור מהתורה בכל מקום') , ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סברי כוותיה. ורב אלפס פסק הלכה כרבי אליעזר, וכן בספר המצות ובאבי העזרי. וכן פסקו בכל החבורים, דחדש נוהג בשל כנעני . ודבר תימא הוא: למה לא לנהוג בשל כנעני? דמאן דאמר: יש קנין לכנעני בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, דריש ליה מקרא: דגנך ולא דגן כנעני. ואי לאו קרא, תבואת כנעני בעי עישורי. ובחדש כתיב: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, ואפי' בחוצה לארץ, דכתיב: מושבותיכם. מהיכי תיתי לן למימר דלא לנהוג בשל כנעני? והלא ערלה, דאינה נוהגת (_מהתורה) אלא בארץ ואפי' הכי נוהגת בנטיעת כנעני. כדתנן במסכת ערלה (פ"א מ"ב): הנוטע ברשות הרבים והכנעני שנטע וכו', חייבין בערלה.
בית יוסף יורה דעה סימן רצג – הביא רק את דברי הראש שכתב: שו"ת הרא"ש כלל ב סימן א: שאלה: אשר נסתפק מורי, אם הלכה כרבי אליעזר, דאמר: חדש אסור מן התורה בחו"ל. בהא ליכא ספיקא דהלכה כסתם משנה דמסכת ערלה (פ"ג מ"ט) ('חדש אסור מהתורה בכל מקום') , ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סברי כוותיה. ורב אלפס פסק הלכה כרבי אליעזר, וכן בספר המצות ובאבי העזרי. וכן פסקו בכל החבורים, דחדש נוהג בשל כנעני . ודבר תימא הוא: למה לא לנהוג בשל כנעני? דמאן דאמר: יש קנין לכנעני בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, דריש ליה מקרא: דגנך ולא דגן כנעני. ואי לאו קרא, תבואת כנעני בעי עישורי. ובחדש כתיב: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, ואפי' בחוצה לארץ, דכתיב: מושבותיכם. מהיכי תיתי לן למימר דלא לנהוג בשל כנעני? והלא ערלה, דאינה נוהגת (_מהתורה) אלא בארץ ואפי' הכי נוהגת בנטיעת כנעני. כדתנן במסכת ערלה (פ"א מ"ב): הנוטע ברשות הרבים והכנעני שנטע וכו', חייבין בערלה.
ב"ח אינו נוהג בשל גויים מכך שהקריבו דווקא מתבואה שלא בשלה ב יד גוי
ב"ח יורה דעה סימן רצג: ומ"ש בין בשל ישראל בין בשל גוי. זה אינו מפורש בתלמוד... ועוד יש להביא ראיה ברורה דהחדש מותר בשל גוים דבפרק קמא דראש השנה (דף י"ג א) איתא"בעו מיניה חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד גוי קצירכם אמר רחמנא (ויקרא כג י) ולא קציר גוי. ממאי דאקריבו דילמא לא אקריבו?! לא סלקא דעתך דכתיב (יהושע ה יא) 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח' - ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול. דאקריבו עומר והדר אכלי. מהיכן הקריבו? אמר להן כל שלא הביא שליש ביד גוי"ע"כ. והשתא אי אמרת דאיסור חדש נוהג אף בשל גוים לא צריך לומר ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול וכו' בלאו הך דיוקא נמי מצי למימר לא סלקא דעתך דכתיב ויאכלו מעבור הארץ וגו' שאם לא הקריבו היכא הוו אכלי ממחרת הפסח והלא אסור משום חדש? אלא בעל כרחך דחדש אינו נוהג בשל גוים. וכיון דהשתא קא סלקא דעתך דלא הקריבו כיון דעייל ביד גוי לכך צריך להך דיוקא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאי איתא דעייל ביד גוי ולא הקריבו עומר מעיקרא אמאי לא אכיל הלא בשל גוי אינו אסור משום חדש? אלא ודאי דהקריבו עומר משל ישראל ולהכי לא אכול מעיקרא משל ישראל מהיכן הקריבו ומשני שלא הביא שליש ביד גוי הרי מוכח להדיא דמדאורייתא אין איסור חדש אלא בשל ישראל:
ביאור הגר"א יורה דעה סימן רצג: הב"ח כשיטתו דס"ל אינו נוהג בשל עובדי כוכבים וכבר הכו על קדקדו כל האחרונים ושגגה יצאה מתחת ידו.
שו"ע ב: איסור החדש נוהג בין בארץ בין בח"ל. כרא"ש ורמב"ם ולא כסה"ת שרק בסמוך לא"י כמעשר ,
בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים כיון שרק לגבי מעשר נאמר 'דגנך' ולא עכו"ם. רא"ש. ולא כב"ח.
ט"ז: ולא כב"ח שהתיר בשל גוי, ולא דק בדברים אלו דמה שהקשה למה לא הקשה בגמ' מהיכן אכלו והלא אסור משום חדש, אין בזה אפי' התחלת קושיא דאפשר שמתבואה ישנה משל אשתקד אכלו.
ובכל אופן אפשר ללמד זכות הגון על ההיתר בזה, ולסמוך בשעת הדחק על תנא קמא דרבי אליעזר שסובר שאין חדש בחו"ל, כמו שסומכים בגיטין י"ט. על דעת רבי שמעון בשעת הדחק בעדים חתמו על הגט תוך עשרה ימים.
נקה"כ: אין להקל בזה שמלבד שפשט כל המשניות והגמרות כרבי אליעזר להחמיר בחו"ל, מה שסמכו בגיטין על דעת רבי שמעון בשעת הדחק (שהקל בחתימה עד עשרה ימים) הוא כי מדאוריתא הגט גט משא"כ כאן שאסור מהתורה.
שו"ע ב: איסור החדש נוהג בין בארץ בין בח"ל. כרא"ש ורמב"ם ולא כסה"ת שרק בסמוך לא"י כמעשר ,
בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים כיון שרק לגבי מעשר נאמר 'דגנך' ולא עכו"ם. רא"ש. ולא כב"ח.
ט"ז: ולא כב"ח שהתיר בשל גוי, ולא דק בדברים אלו דמה שהקשה למה לא הקשה בגמ' מהיכן אכלו והלא אסור משום חדש, אין בזה אפי' התחלת קושיא דאפשר שמתבואה ישנה משל אשתקד אכלו.
ובכל אופן אפשר ללמד זכות הגון על ההיתר בזה, ולסמוך בשעת הדחק על תנא קמא דרבי אליעזר שסובר שאין חדש בחו"ל, כמו שסומכים בגיטין י"ט. על דעת רבי שמעון בשעת הדחק בעדים חתמו על הגט תוך עשרה ימים.
נקה"כ: אין להקל בזה שמלבד שפשט כל המשניות והגמרות כרבי אליעזר להחמיר בחו"ל, מה שסמכו בגיטין על דעת רבי שמעון בשעת הדחק (שהקל בחתימה עד עשרה ימים) הוא כי מדאוריתא הגט גט משא"כ כאן שאסור מהתורה.
סעיף ג
העומר מתיר תבואה שנשרשה
משנה מסכת חלה פרק א משנה א: חמשה דברים ...ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר ("ראשית קצירכם"שתהא תחילה לכל הנקצרים 2 ) ואם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא העומר הבא:
חדש מותר בספק ספיקא
ב"י, תוס', מרדכי: להקל כשרוב נזרעו קודם הקרבת העומר
בית יוסף יורה דעה סימן רצג ג: וכתב א"א ז"ל בתשובה ודאי בכל השנים אין לחוש מספק וכו'. .. וגם התוספות כתבו בסוף פרק קמא דקידושין (לו: ד"ה 'כל') דיש ליזהר אם אדם יודע בודאי שהשעורים נזרעו אחר זמן הקרבת העומר דהיינו אחר י"ו בניסן שלא יאכל מהם ומספק אין לאסור כל השעורים כיון דרוב השעורים נזרעו קודם י"ו בניסן וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה (ומכאן סיבה נוספת שלא נהגו להחמיר בשכר ולא מוכרח להסביר כב"ח שאמר שחדש מותר בגוי) אכן הר"ם היה מחמיר על עצמו .
שו"ת הרמ"א סימן קלב טו.: אשר שאלתני בשם החסיד הנזהר מן החדש, איך יהיה נזהר בפליטת כלים שמשתמש בהם שאינו נזהר דהא נאסר הכלי בבליעתו. נראה לי דאין לחוש כל כך דהרי כל חדש בזמן הזה אינו אלא ספיקא דרבנן, דהא אף אם ודאי אסור בטל ברוב בעלמא מדאורייתא כ"ש שכל חדש בזמן הזה אינו אלא חומרא בעלמא , ולהכי רוב העולם אינן נזהרים רק הפרושים. וכתב מהרא"י דאין לדרוש ברבים לאסרו ואם היה דררא דאיסורא ודאי לא הוי דן למשתק, אלא אזלינן בתר רוב דגן שבא מן הישן , ולכן נ"ל דליכא למיחש כולי האי.
שו"ע ג: תבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן, אסורה עד שיבא העומר הבא.
הגה: ומ"מ כל סתם תבואה שרי לאחר הפסח, מכח ספק ספיקא, ספק היא משנה שעברה. ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ דלמא נשרשה קודם העומר (טור בשם הרא"ש).
ובמיני תבואה שזורעים ודאי לאחר פסח, כגון במקצת מדינות שזורעין שבולת שועל ושעורים לאחר פסח, אז יש לו להחמיר אחר הקציר (כיון שיש רק ספק אחד שמא משנה שעברה, וגם אם יש מיעוט שזורע קודם פסח לא מצטרף לס"ס, ת"ה קצ"א) , אם לא שאין דלתות המדינות נעולות , ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח (הגהות מיימוני פי"א מהמ"א ותוס' ספ"ק דקידושין).
וכן בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובכל הגליל ההוא זורעים לאחר פסח דברים הנזכרים, יש להחמיר ולחוש מן הסתם.
אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (ט"ז: אין זה כדאי מלהציל על שאנו רואין חכמי ישראל כמעט רובם אין נזהרין מחדש בשום שנה ולא שייך לומר עליהם מוטב יהיו שוגגים) (כן משמע בטור בשם הרא"ש ות"ה סימן קצ"א).
בית יוסף יורה דעה סימן רצג ג: וכתב א"א ז"ל בתשובה ודאי בכל השנים אין לחוש מספק וכו'. .. וגם התוספות כתבו בסוף פרק קמא דקידושין (לו: ד"ה 'כל') דיש ליזהר אם אדם יודע בודאי שהשעורים נזרעו אחר זמן הקרבת העומר דהיינו אחר י"ו בניסן שלא יאכל מהם ומספק אין לאסור כל השעורים כיון דרוב השעורים נזרעו קודם י"ו בניסן וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה (ומכאן סיבה נוספת שלא נהגו להחמיר בשכר ולא מוכרח להסביר כב"ח שאמר שחדש מותר בגוי) אכן הר"ם היה מחמיר על עצמו .
שו"ת הרמ"א סימן קלב טו.: אשר שאלתני בשם החסיד הנזהר מן החדש, איך יהיה נזהר בפליטת כלים שמשתמש בהם שאינו נזהר דהא נאסר הכלי בבליעתו. נראה לי דאין לחוש כל כך דהרי כל חדש בזמן הזה אינו אלא ספיקא דרבנן, דהא אף אם ודאי אסור בטל ברוב בעלמא מדאורייתא כ"ש שכל חדש בזמן הזה אינו אלא חומרא בעלמא , ולהכי רוב העולם אינן נזהרים רק הפרושים. וכתב מהרא"י דאין לדרוש ברבים לאסרו ואם היה דררא דאיסורא ודאי לא הוי דן למשתק, אלא אזלינן בתר רוב דגן שבא מן הישן , ולכן נ"ל דליכא למיחש כולי האי.
שו"ע ג: תבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן, אסורה עד שיבא העומר הבא.
הגה: ומ"מ כל סתם תבואה שרי לאחר הפסח, מכח ספק ספיקא, ספק היא משנה שעברה. ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ דלמא נשרשה קודם העומר (טור בשם הרא"ש).
ובמיני תבואה שזורעים ודאי לאחר פסח, כגון במקצת מדינות שזורעין שבולת שועל ושעורים לאחר פסח, אז יש לו להחמיר אחר הקציר (כיון שיש רק ספק אחד שמא משנה שעברה, וגם אם יש מיעוט שזורע קודם פסח לא מצטרף לס"ס, ת"ה קצ"א) , אם לא שאין דלתות המדינות נעולות , ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח (הגהות מיימוני פי"א מהמ"א ותוס' ספ"ק דקידושין).
וכן בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובכל הגליל ההוא זורעים לאחר פסח דברים הנזכרים, יש להחמיר ולחוש מן הסתם.
אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (ט"ז: אין זה כדאי מלהציל על שאנו רואין חכמי ישראל כמעט רובם אין נזהרין מחדש בשום שנה ולא שייך לומר עליהם מוטב יהיו שוגגים) (כן משמע בטור בשם הרא"ש ות"ה סימן קצ"א).
ספק ספיקא משם אחד ובדשיל"מ
ש"ך: דשיל"מ הוא דווקא בתערובות
מדוע לא יאסר מצד דבר שיש לו מתירים?
ש"ך ס"ק ד: ואף על גב דחדש הוי דבר שיש לו מתירין ודבר שיל"מ אפי' בספק ספיקא אסור י"ל כמש"ל סי' ק"י ס"ק כ"ה" וכוונתו למה שכתב בס"ק נו "א"נ והוא העיקר כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ב' סוף דין א' וז"ל ומה שכתבו בשם רבינו (ר"ל מהר"מ מרוטנבורג) דדבר שיל"מ אפילו ס"ס אסור היינו דוקא בתערובות דאע"ג דבעלמא מותר משום ס"ס בדשיל"מ החמירו חז"ל דלא בטיל ע"י תערובות אפי' באלף בס"ס דמאי נ"מ להתיר בביטול בלאו הכי יש לו היתר. אבל ס"ס כי האי שעל התבואה אני אומר שהוא ישן ואת"ל שהוא חדש שמא השריש קודם לעומר ואין כאן איסור חדש כלל כה"ג לא אסרינן ס"ס בדשיל"מ עכ"ל.
מדוע לא יאסר מצד ס"ס משם אחד?
שו"ת אור לציון חלק א - יורה דעה סימן טו: ונלע"ד דלא קשה ולא מידי, דיש שני מיני חיטים המותרים, יש שגדלו לפני העומר, שהיו אסורים בתחילה ובא העומר והתירן, ויש שנזרעו כמה ימים קודם העומר, וכשבא העומר לא היו חיטים בעולם, ונמצא דכשצמחו בהיתר צמחו, ולא היה עליהם מעיקרא שם איסור כלל, וא"כ הו"ל ס"ס משני שמות, ספק אם נאסרו החיטים ספק לא נאסרו, ואת"ל נאסרו, שמא בא העומר והתירן.
מדוע לא יאסר מצד דבר שיש לו מתירים?
ש"ך ס"ק ד: ואף על גב דחדש הוי דבר שיש לו מתירין ודבר שיל"מ אפי' בספק ספיקא אסור י"ל כמש"ל סי' ק"י ס"ק כ"ה" וכוונתו למה שכתב בס"ק נו "א"נ והוא העיקר כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ב' סוף דין א' וז"ל ומה שכתבו בשם רבינו (ר"ל מהר"מ מרוטנבורג) דדבר שיל"מ אפילו ס"ס אסור היינו דוקא בתערובות דאע"ג דבעלמא מותר משום ס"ס בדשיל"מ החמירו חז"ל דלא בטיל ע"י תערובות אפי' באלף בס"ס דמאי נ"מ להתיר בביטול בלאו הכי יש לו היתר. אבל ס"ס כי האי שעל התבואה אני אומר שהוא ישן ואת"ל שהוא חדש שמא השריש קודם לעומר ואין כאן איסור חדש כלל כה"ג לא אסרינן ס"ס בדשיל"מ עכ"ל.
מדוע לא יאסר מצד ס"ס משם אחד?
שו"ת אור לציון חלק א - יורה דעה סימן טו: ונלע"ד דלא קשה ולא מידי, דיש שני מיני חיטים המותרים, יש שגדלו לפני העומר, שהיו אסורים בתחילה ובא העומר והתירן, ויש שנזרעו כמה ימים קודם העומר, וכשבא העומר לא היו חיטים בעולם, ונמצא דכשצמחו בהיתר צמחו, ולא היה עליהם מעיקרא שם איסור כלל, וא"כ הו"ל ס"ס משני שמות, ספק אם נאסרו החיטים ספק לא נאסרו, ואת"ל נאסרו, שמא בא העומר והתירן.
ש"ך: הספק הראשון מתיר יותר מן האחרון מותר בשם אחד.
ש"ך יורה דעה סימן קי יב אבל [כא]: כל שהספק הראשון מתיר יותר מן האחרון מתירין ס"ס כזה: והסביר הרב משה יוסף במאמר: והביאור לדבר הוא על פי מה שכתב הגאון רבי יצחק אלחנן בספר נחל יצחק (הל' עדות סי' לח ענף ג) , שהנה הספק הראשון אומר שאין כאן בית מיחוש כלל, שהרי אם התבואה ישנה לא נכנסנו לבית הספק כלל, ובא הספק השני ומוסיף היתר ואומר, שאף אם תמצי לומר שתבואה זו היא מגידולי שנה זו, ויש כאן מקום לספק שמא כבר חל עליה שם איסור, מ"מ עדיין אפשר לומר שאולי נשרשה התבואה קודם הפסח, והותר האיסור, נמצא שהספק הראשון מתיר יותר מהספק השני. ולפי זה דברי הרמ"א להקל משום ספק ספיקא, מבוארים, אף למ"ד שאין אומרים ספק ספיקא משם אחד.
ש"ך יורה דעה סימן קי יב אבל [כא]: כל שהספק הראשון מתיר יותר מן האחרון מתירין ס"ס כזה: והסביר הרב משה יוסף במאמר: והביאור לדבר הוא על פי מה שכתב הגאון רבי יצחק אלחנן בספר נחל יצחק (הל' עדות סי' לח ענף ג) , שהנה הספק הראשון אומר שאין כאן בית מיחוש כלל, שהרי אם התבואה ישנה לא נכנסנו לבית הספק כלל, ובא הספק השני ומוסיף היתר ואומר, שאף אם תמצי לומר שתבואה זו היא מגידולי שנה זו, ויש כאן מקום לספק שמא כבר חל עליה שם איסור, מ"מ עדיין אפשר לומר שאולי נשרשה התבואה קודם הפסח, והותר האיסור, נמצא שהספק הראשון מתיר יותר מהספק השני. ולפי זה דברי הרמ"א להקל משום ספק ספיקא, מבוארים, אף למ"ד שאין אומרים ספק ספיקא משם אחד.
זמן השרשה לחדש ג' או י"ד יום
לר' יהודה ניתן לשתול בי"ד בניסן ויועיל לעומר - ג' ימים להשרשה.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נה עמוד א: רבי יהודה אומר: המנכש בשלשה עשר ונעקרה בידו - שותלה במקום הטיט שתמהר ליקלט קודם העומר , ואין שותלה במקום הגריד יבש ולא ממהר לקלוט . בשלשה עשר - אין, בארבעה עשר - לא. מכדי שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר: כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים - שוב אינה קולטת. ואי סלקא דעתך ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה - למה לי שלשה עשר? והאיכא ארביסר, וחמיסר, ומקצת שיתסר! - אמר רבא: בגליל שנו - והאיכא ליליא! - אמר רב ששת: כבית שמאי שאוסרים מלאכה בערב פסח מהלילה . - רב אשי אמר: לעולם כבית הלל, לפי שאין דרכן של בני אדם לנכש בלילה. רבינא אמר: לעולם ביהודה, ובהשרשה, חד מקצת היום ככולו - אמרינן, תרי מקצת היום ככולו - לא אמרינן מנכש בארבעה עשר דמיבעי לן למימר תרי מקצת - לא אמרינן,
תרומת הדשן קצ"א: בעי שיזרעו כדי שישרש קודם יום הנף היינו ג' ימים , כדמוכח בהדיא פ' מקום שנהגו. והובא בש"ך.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נה עמוד א: רבי יהודה אומר: המנכש בשלשה עשר ונעקרה בידו - שותלה במקום הטיט שתמהר ליקלט קודם העומר , ואין שותלה במקום הגריד יבש ולא ממהר לקלוט . בשלשה עשר - אין, בארבעה עשר - לא. מכדי שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר: כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים - שוב אינה קולטת. ואי סלקא דעתך ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה - למה לי שלשה עשר? והאיכא ארביסר, וחמיסר, ומקצת שיתסר! - אמר רבא: בגליל שנו - והאיכא ליליא! - אמר רב ששת: כבית שמאי שאוסרים מלאכה בערב פסח מהלילה . - רב אשי אמר: לעולם כבית הלל, לפי שאין דרכן של בני אדם לנכש בלילה. רבינא אמר: לעולם ביהודה, ובהשרשה, חד מקצת היום ככולו - אמרינן, תרי מקצת היום ככולו - לא אמרינן מנכש בארבעה עשר דמיבעי לן למימר תרי מקצת - לא אמרינן,
תרומת הדשן קצ"א: בעי שיזרעו כדי שישרש קודם יום הנף היינו ג' ימים , כדמוכח בהדיא פ' מקום שנהגו. והובא בש"ך.
וכן פסק בשו"ת אור לציון חלק א יו"ד סי' טו'.
פת"ש (ד). נוב"י: שלא השרישה – זרע בערב פסח לא נקרא שהשריש ג' ימים, כיון שלא נגמר הקליטה עד סוף יום ט"ז כדברי הגמ' שתרי מקצת היום ככולו לא עבדינן. אבל בדגמ"ר להן החמיר בי"ד יום.
לר' יוסי ור"ש קודם שביעית – י"ד יום לקליטה.
מסכת שביעית פרק ב משנה ו: אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור רבי יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת רבי יוסי ורבי שמעון אומרים לשתי שבתות :
מסכת שביעית פרק ב משנה ו: אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור רבי יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת רבי יוסי ורבי שמעון אומרים לשתי שבתות :
דגמ"ר: וקיימא לן כרבי יוסי כמובא בשו"ע רצ"ד ד' שלעניין ערלה שנה עולה בשתילה של מ"ד יום קודם ר"ה. שהם י"ד יום לקליטה ו- ל' יום כדי שתעלה לו שנה. ומשמע שלא כתה"ד שכתב ג' ימים. וכן הקשה הש"ך עצמו בנקה"כ.
וכן פסק כף החיים סי' תפט ס"ק קיא
שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רפד : הני תנאי' לא פליגי במציאו' ההקלטה דלכולי עלמא בתלתא יומא קלטה ואפשר אפי' בפחות מכן והמציאו' יוכיח. אך אם לא קלטה בזמנה ונאמר בטח שפסק כחה ושוב לא תקלוט ...בהא פליגי הני תנאי... ובזה מיושב גם דברי תה"ד... ומיהו לדינא למ"ד חדש בזה"ז דאורי' אין לסמוך על זה.
ו' צדדי היתר בבירה/ יי"ש בחו"ל
ספק משנה שעברה, ספק השריש קודם העומר – רמ"א בשם הרא"ש (אלא אם ידוע שהוא חדש או כשהחורף התארך)
דלתות המדינה פתוחות ורוב התבואה מגיעה ממקום שזורע קודם פסח - שם
- מוכרח שהרוב בשיכר מתבואה ישנה כיון שבחדשים אין כח להוציא יי"ש – בלח"י
- השיכר הוי רק זיעה בעלמא – שם. והאחרונים כתבו שאיסורו מדרבנן.
- יש מקלים בחדש בחו"ל כתנא קמא דר' אליעזר – שם. וכן בט"ז ללמד זכות בשעת הדחק בלחם.
- יש מתירים בשל גויים – ב"ח.
סעיף ד
זרעי חדש שהונחו בקרקע לא הותרו בעומר
בגמרא מנחות סט.: בעי רבא בר רב חנן: חטין שזרען בקרקע, עומר מתירן או אין עומר מתירן? היכי דמי? אי דאשרוש, תנינא! אי דלא אשרוש, תנינא! דתנן: אם השרישו קודם לעומר - עומר מתירן, ואם לאו - אסורין עד שיבא עומר הבא! לא צריכא, שהיו אסורים ו- דחצדינהו וזרעינהו קצר אותם וזרע אותם שוב קודם לעומר ואתא עומר וחליף עלייהו, וקא מיבעיא ליה: מהו לנקוטי ומיכל מינייהו? כמאן דשדייא בכדא דמיא ושרינהו עומר, או דלמא בטיל להו לגבי ארעא ? תיקו.
וברש"י: "דהא דאמרן שאם לא השרישו אסורים עד שיבוא העומר הבא, בגידוליהן מיירי (אבל הזרעים עצמם יותרו, שהם משנה שעברה) או דילמא בטלינהו אגב ארעא וכי לקיט להו כגידולין (חדשים שאסורים) דמו ". תיקו.
שו"ע ד: תבואה שנזרעה אחר העומר וקצרה וזרעה (ועדיין צריכה עומר להיתרה) , ובשעת העומר היתה תחת הקרקע ולא התחילה עדיין לשרש, אסור (שבטילה לקרקע ואין אומרים שעבר עליה עומר והותרה) . אבל אם זרע תבואה מותרת פשוט שמותר ללקטם דנהי דאין העומר מתירן כיון דמונחים בקרקע מכל מקום כבר מותרים. ש"ך ט.
וברש"י: "דהא דאמרן שאם לא השרישו אסורים עד שיבוא העומר הבא, בגידוליהן מיירי (אבל הזרעים עצמם יותרו, שהם משנה שעברה) או דילמא בטלינהו אגב ארעא וכי לקיט להו כגידולין (חדשים שאסורים) דמו ". תיקו.
שו"ע ד: תבואה שנזרעה אחר העומר וקצרה וזרעה (ועדיין צריכה עומר להיתרה) , ובשעת העומר היתה תחת הקרקע ולא התחילה עדיין לשרש, אסור (שבטילה לקרקע ואין אומרים שעבר עליה עומר והותרה) . אבל אם זרע תבואה מותרת פשוט שמותר ללקטם דנהי דאין העומר מתירן כיון דמונחים בקרקע מכל מקום כבר מותרים. ש"ך ט.
סעיף ה
שבולת היתר שהוסיפה באיסור חדש נאסרת
ועוד שם מנחות סט. : בעי ר"ש בן פזי: שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר , ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה, מהו? בתר עיקר אזלינן ושרייה עומר ששליש חשוב כגמר פרי , או דלמא בתר תוספת אזלינן ועד שיבא עומר הבא?... תיקו. והטור פסק לחומרא .
שו"ע ה: שבולת שהביאה שליש קודם העומר והותרה , ועקרה אחר העומר וחזר ושתלה, והוסיפה, התוספת אוסר העיקר שהותר.
עמוד הבאשו"ע ה: שבולת שהביאה שליש קודם העומר והותרה , ועקרה אחר העומר וחזר ושתלה, והוסיפה, התוספת אוסר העיקר שהותר.