התחברות
None
פרק ז - ביעור פירות שביעית
פרק ז - ביעור פירות שביעית
א | פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כ"ז שאותו המין מצוי בשדה . ואז חייב לבער. | פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כ"ז שאותו המין מצוי בשדה מתבואת השנה השביעית שנאמר ו ְלִבְהֶמְתְּךָ שבבית וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָּל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל , כ"ז שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית , כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וזהו ביעור של פירות שביעית . | האם ביעור פירות שביעית מהתורה? רמב"ם ורוב הראשונים: חובת ביעור מהתורה. רמב"ן: ביעור מדרבנן. קרא אסמכתא בלבד. |
|---|---|---|---|
ב | היו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו אוכל מהן כל זמן שהתאנים בשדה . | כיצד הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה וכן אם נשרו אל בין העשבי ם או במאו ּ רות החיות , כלו התאנים מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן . | ביעור בפירות גוי רש"ס ספ"ט משביעית : חייבים בביעור. ר"ש הזקן : הגדל ביד גוי פטור מביעור מובא בתשובת המביט בשות אבקת רוכל . |
ג | קודם הביעור יכול לחלק מזון ג' סעודות לכל אחד. והשאר מאבד* | היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד , ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים , ואם לא מצא או ֹ כ ְ ל ִ ין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד . +/ השגת הראב"ד / ואסור לאכול לאחר הביעור . א"א בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם ואולי הוא סובר כי החילוק של ג ' סעודות הוא גמר הביעור ואינו כן אלא בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת ג ' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית זה דעת ר"ש והוא שאמר כל הירק אחד לביעור שכל המינים שנכבשו בחבית כיון שכלה אחד מהם בשדה יבער את כולם מפני שהוא אוסר במשהו לזה הביעור אבל ר"א ורבי יהושע סברי הכל בנותן טעם ומר סבר הראשון נותן טעם באחרון ומר סבר האחרון נותן טעם בראשון ור"ג סבר אין הולכים בזה אחר נותן טעם שאין כאן איסור אכיל ' אלא מצות ביעור בלבד הילכך דיו שיבער אותו המין בלבד וזהו עיקר של דברים הללו .+ | כיצד מבערים פירות שביעית? רמב"ם: שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן. ראב"ד: משיכלו פירות העיר מוסר לבי"ד או מפקיר, ומשיכלו פירות הארץ מבער בשריפה. תוס' סמ"ג, רמב"ן, ר"ש: כשכלה בשדה מוציא לשוק ומפקיר בפני ג'. ויכול לזכות בהם בעצמו. וכן כתב הראב"ד והוסיף שיש ביעור שני כ שכלה מכל חבל הארץ מבער לגמרי לשריפה. |
ד | כלה הפרי לחיה מן השדה, חייב לבער אפילו מצויין בחצרות. | היו לו צמוקין של שביעית , וכלו הענבים מן השדה מן הגגות והפרדסים שהן הפקר אף על פי שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות אינו אוכל מן הצמוקין מפני ענבים אלו שבחצר , לפי שאינן מצויין לחיה , אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאינן נגמרין אלא בסוף השנה הרי זה אוכל מן הצמוקין בשבילן וכן כל כיוצא בזה . | |
ה | היו לו פירות מתנובה ראשונה של העץ אוכל גם אם נמצאים בשדה פירות מתנובה שניה של אותו מין . | אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה והיו לו מפירותיו הראשונות ה"ז אוכל מהן כל זמן שפירות שניות מצויות בשדה , שהרי מאותו המין בשדה , אבל פירות הסתיו סתווניות שזהו זן שאינו גדל בקיץ כלל רק בסתיו אין אוכלים בשבילן את ענבי הקיץ , מפני שדומין לפירות של שנה אחרת . | |
ו | אין חייב לבער טעם שביעית שנבלע* במאכל ולא מה שהתחיל באכילתו. | הכובש שלשה כבשים בחבית אחת , כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית אבל הטעם הבלוע במינים האחרים א"צ לבער , ואם התחיל לאכול בה הרי הכל כמבוער שאי אפשר להשהותו הרבה. וכן תבשיל שהחל באכילתו. רא"ש שביעית ה ו. וכשם שמבער אוכלי אדם כך מבער אוכלי בהמה מן הבית ואינו מאכילן לבהמה אם כלה אותו המין מן השדה . | (ראה הלכות כא' כב' שם מוכח שכאשר מתכוין לתת טעם, גם מקבל הטעם חייב בביעור כנותן הטעם. ואפשר שבכבשים אין כוונה שיעבירו טעם מירק לירק אלא רק שיוחמצו מהחומץ ולכן אינם חייבים בביעור. אמנם ראיתי ששאלה זו שאל ב הון עשיר מסכת שביעית פרק ט משנה ה וענה שבא ללמד שאין היין מתבער כחרובין אלא כיין של שביעית וכעין זה כתב ב רשימות שיעורים ( רי"ד סולובייצ ' יק ) מסכת בבא קמא דף קב עמוד א: וצ"ל שהרמב"ם מחלק בין פירות שביעית שנתערבו טעמיהם זה בזה שהטעם אינו אוסר ( הל"ו ) לבין תערובת פירות שביעית ביין חולין שהטעם אוסר ( הלכ"ב ). והביאור שטעם אוסר בשביעית כמו באיסורים אחרים , ולכן יין החולין נאסר מחמת טעם פירות שביעית , אבל לענין קביעת זמן הביעור , הקובע הוא גוף הפרי עצמו ולא טעמו ) |
ז | בזמן שמבערין את הפירות הראשונים מבערין את הדמים שלהם או הנקנה בהם לאחרונה . | וכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים . כיצד הרי שמכר רמונים של שביעית והרי הוא אוכל בדמיהן , וכלו הרמונים מן האילנות שבשדה ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהן חייב לבערן דזמן ביעור הדמים כזמן ביעור הפירות שנלקחו עבורן . | |
ח | קונה בדמים מאכלות ומחלקן מזון ג' סעודות לכל אחד או משליך* הדמים לים המלח. | כיצד עושה ? קונה בהן מאכלות ומחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד , או ישליכם לים המלח את המעות אם לא מצא אוכ ְ ל ִ ין . ולרוב הראשונים פשוט מפקיר ויכול לזכות בהם חזרה. | |
ט | שלש ארצות לביעור. יהודה וגליל ועבר הירדן . | שלש ארצות לביעור כיון שדרך החיה להלוך בתוך אותו חבל הארץ לביעור , ארץ יהודה כולה ההר והשפלה והעמק ארץ אחת , עבר הירדן כולו שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עד הים ארץ אחת , והגליל כולו העליון והתחתון ותחום טבריא ארץ אחת עבר הירדן ולוד ארץ אחת? צ"ע דלוד ובית חורון בא"י הוא וצ"ל דתרי הוו. וי"א דכונת רבנו לעה"י המערבי שיש שם חלק ארץ שנקרא כן. ודעת הגר"א דארץ בנימין נקראת כאן עה"י. ד"א כאן. , | כמה ארצות לשביעית? תוס', רשב"א, ר"ן רא"ש: תשע ארצות שההר והשפילה הם ארצות נפרדות שאין החיה עוברת ביניהם וכן בכולם. רמב"ם, רש"י: שלש ארצות שההר השפילה והעמק הם ארץ אחת לשביעית. |
י | היו לו פירות בארץ יהודה , אוכל מהן כל זמן שיש מאותו המין בארץ יהודה כולה . | כיצד היו לו פירות בארץ יהודה , אוכל מהן כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ יהודה כולה , וכן אם היו לו פירות גליל וכן בעבר הירדן . | |
יא | לחרובין ולזיתים ולתמרים כל השלש חשובות כ אחת . | ושלש ארצות אלו כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים כיון שדרך החיות שמוכנות לאכול מאלו גם משל ארץ אחרת , ואוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער , ואימתי הוא כלה , עד הפורים של שמינית , ואוכלין בזיתים ובשמנן עד העצרת , ובענבים וביין עד הפסח של מוצאי שביעית , ובגרוגרות עד החנוכה . ואף על גב דבתאנים וענבים יש ג' ארצות הכא במאוחרות קאמר דעד הזמן הזה . גם אפשר דכשאינו יודע סתמא יכול לסמוך על זמנים אלו בכל הארצות . | |
יב | המוליך פירות שביעית , נותנין עליו חומרי מקום שיצא * משם וחומרי מקום שהלך לשם. | המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו , או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער , לפי שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם אך רשאי להחזיר למקומם הראשון ולאכול , ופירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ מתבערים כפי המקום שגדלו במקומן ולא יעבירם ממקום למקום שכל העברה כהוצאה לחול האסורה . | ביעור ל מוליך פירות שביעית רמב"ם: מבער כחומרת שני המקומות. רש"י: אזלינן כמקום שהן עתה . |
יג | כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין יש לו ולדמיו שביעית ו אם אינו מתקיים בארץ חייב גם בביעור . | כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין אם אינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית וחייב בביעור הוא ודמיו , כגון עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה נענה והעולשין מאוכל אדם , וכגון החוחים והדרדרין מאוכל הבהמה , וכגון אסטס וקוצה ממין הצובעין , ואם היה מתקיים בארץ כגון הפואה והרכפה ממין הצובעין אף על פי שיש לו שביעית ולדמיו שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהם שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר"ה . +/ השגת הראב"ד / שהרי מתקיים בארץ וכו '. א"א זו דברי ר"מ אף על פי שאינם כלים לדמיהם יש ביעור בסוף השנה שמחמיר בדמים יותר מהן אבל חכמים אומרים להן אין ביעור קל וחומר לדמיהן ומ"ש לא כרבי מאיר ולא כחכמים .+ כס"מ: לראב"ד היתה גרסה אחרת ברמב"ם, אבל לפי גרסתנו הרמב"ם כחכמים. | משנה שביעית ז , א : כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ואיזה זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה העולשין והכרישין והרגילה ונץ החלב ומאכל בהמה החוחים והדרדרים וממין הצובעים ספיחי איסטיס וקוצה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור: |
יד | מה שאינו מיוחד למאכל או לצבע אך אינו לעצים יש בו קדו"ש ואין* בו ביעור | וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה אלא ע"י הדחק. חזו"א ואינו ממין הצובעים , הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית אבל אין להם ביעור אף על פי שאינו מתקיים בארץ , אלא נהנין בו או בדמיו עד ראש השנה חזו"א: כוונתו אפילו אחרי כגון עיקרי הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין . +/ השגת הראב"ד / וכל שאינו מיוחד וכו ' עד הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית . א"א אי אפשר לזה בלא שיבוש שאם אינו ממאכל אדם ולא ממאכל בהמה ולא ממין הצבעים ואינו לעצים הרי הוא תלוי במחשבה חשב עליו נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חומרי אדם שיש להם שביעית חומרי בהמה שאסור לשלקן והם הסיאה והאזוב והקורנית ולא נתפרש באלו אם יש להם ביעור אם לא וכללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ יש לו ביעור ולדמיו ביעור ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו ( ר"י ) ר"מ וחכמים שר"מ אומר יש לדמיהם ביעור בסוף שנה שמחמירין בדמיהן יותר מהן והטעם מפני שפעמים שאינם מתקיימין והולכין בדמים להחמיר .+ | מתי מחשבה קובע לקדושת שביעית רמב"ם – מחשבה קובעת רק במה שמיוחד לעצים. מה שאינו לעצים יש בו קדו"ש אפילו שאינו מיוחד למאכל. ראב"ד – מחשבה קובעת גם בדבר שלא מיוחד לעצים אם גם לא מיוחד למאכל. ביעור בדבר שלא מיוחד למאכל ראב"ד, ר"ש, רא"ש, ורוה"ר: כל שאין מתקיים יש לו ביעור אפילו נאכל רק ע"י הדחק. ומסווג לפי מחשבתו. רמב"ם: יש לו שביעית ואין לו ביעור. |
טו | דוגמאות לגידולים | קליפי רמון . ראויין לצביעה. והנץ שלו . ראוי לבהמה. קליפי אגוזים . הקליפה החיצונית שראויה לצביעה. והגרעינין . הרכים שניתן למוצצם בפירות שונים. יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם . הטעם בגרעינין לפי שאינן עיקר מאכל ולכן אין להם ביעור והטעם בקליפין הראוין לצביעה אפשר שאינן כלין לעולם , לולבי זרדים שפעמים כובשין אותן כשהן ירוקין ונאכלין . פיה"מ. והחרובים ר"ל לולבי החרובים והוא ראש הענף הפורח יש להם ולדמיהם שביעית וביעור , לולבי האלה והבוטנה והאטדין יש להן ולדמיהן שביעית אבל אין להם ביעור מפני שמתקשין ונעשין ענפים , אבל לעלים שלהן יש ביעור מפני שנושרים מהאילן (וכלים בשדה) . | |
טז | העלים יש להם ביעור אם וכאשר הם נושרים וכלים. | איזו היא שעת ביעור העלין ? בעת שיבולו ונושרין מאילנותיהן , עלי זיתים ועלי קנים ועלי חרובין אין להם ביעור לפי שאינן נובלות וכלות . | |
יז | עשבי אדם מלקט עד שיבש המתוק ועשבי בהמה עד רביעה שניה. | ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחין בשביעית לאכילת אדם עד שייבש המתוק נתנו חז"ל סימן שכשייבש מין זה אז הזמן שכלו העשבים הלחים . פיה"מ. עד שייבש לחלוחית הקרקע הממתק את הפירות. ר"ש. רא"ש. , ויגבב עשבים יבשים לאכילת בהמה עד שתרד רביעה שנייה הגשם השני במוצאי שביעית שאז מתקלקלים גם היבשים מחמת הגשמים . | |
יח | נכנסים לאסוף פירות שביעית עד רביעה שנייה. | ועד מתי יהיו העניים מותרין להכנס בפרדסות במוצאי שביעית לאסוף פירות שביעית , עד שתרד רביעה שנייה . דמסתמא כבר כלו פירות שביעית . ר"י קורקוס. ומאז הדריכה מקלקלת את הזריעה החדשה . חזו"א. | אבל לשאר ראשונים עניין כניסה עד רביעה שנייה נאמר לעניין לקט שכחה פאה ולא לעניין שביעית. |
יט | הוורד והכופר והלוטם יש להם שביעית וביעור. באילן מאכל לשרף היוצא מהם אין שביעית, אלא כשיוצא מהפרי עצמו. | הוורד והכופר והלוטם מיני בושם יש להן ולדמיהן שביעית כאשר גם העלים ראויין לאכילה אך אין זה עיקר שימושם. הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלים ומהעיקרים אין לו שביעית דבטל אגב העץ , ועצים אין בהן קדו"ש , והיוצא מן הפגים כמו חלב ששותת ויוצא מעוקצי הפגים קודם בישולם יש לו ולדמיו שביעית . | משנה שביעית ז , ו: הוורד והכפר והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית וה"ה דיש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואף על פי שלא נזכר במשנה . ר ' שמעון אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי רע"ב: ות"ק סבר דקטפו זהו פריו . והלכה כר"ש . צמחים המיועדים לריח ירושלמי שביעית פרק ז הלכה א: בשמים מהו שיהא עליהן קדושת שביעית ? נשמיענא מן הדא הפרח לבן והאורז אין עליהן קדושת שביעית . חברייא אמרי דר"ש היא דר"ש אמר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי . רבי שמואל בשם רבי אבהו תפתר דברי הכל היא בהדא נסורתא לא בפרח עצמו אלא במה שנושר מהפרח , ובזה כולם מודים שאין בו קדושת שביעית . (ונמצא שלגבי הפרח עצמו נשארה הגמ' בספק) שבט הלוי ב רב , גרמ"א: יש להחמיר מספק . ציץ אליעזר ו' לג' : יש מקום לומר דמכיון דבבבלי לא הוזכרה בעיא זאת של הירושלמי , וכן ברמב"ם לא הוזכר לחוש לה , ש"מ דלא חיישינן לה וס"ל בפשיטות דלא נהגי בה קדושת שביעית מה"ט דלא הוי שוה לכל נפש ואינו סוג מאכל מעיקרו . |
כ | באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העיקרים כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית . | בד"א באילן מאכל , אבל באילן סרק כיון שאין לו פירות אמרי ' דקטפו זהו פריו ולכן אף היוצא מן העלין ומן העיקרים כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית . | |
כא | ורד ישן בשמן חדש נותן טעם וחייב לבער השמן. | הכובש ורד שביעית בשמן של ששית ילקט את הוורד והשמן מותר מפני שלא יכנס כל הוורדים וטעמם בשמן . פיה"מ. , כבשו בשמן של מוצאי שביעית יכנס בו כח הורד וטעמו מיד . שם. חייב לבער השמן שהרי הוורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור . . | פירוש: כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן. כס"מ. |
כב | בחרובין יש נתינת טעם גם ביין חדש וגם בישן ולכן חייב תמיד לבער היין. | חרובין של שביעית שכבשן אפילו ביין ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין , שהרי טעם פירות שביעית בו , זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם . | פירות שביעית שנתערבו בשוק בפירות ששית או של מוצאי שביעית יבש ביבש הולכין אחר הרוב . מל"מ בשם התוספתא. |