סימן כז
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] חתך מבהמה לאחר שנשחטה כראוי ועודנה מפרכסת אסור לאכול ממנה. דכתיב לא תאכלו על הדם ודרשו חז"ל שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה. ש"ך סק"א. לה"פ או' א' בל"י או' א' להרמב"ם פ"א ד"ת והוא בלא תעשה לא תאכלו על הדם ואין לוקין משום דהוא לאו שבכללות. ורש"י ס"ל רק איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. כריתי או' א' שמ"ח או' א'.
סעיף קטן ב
ב) אבל לאחר שמתה מותר לאכול ממנה אפי' מה שחתך ממנה קודם שמתה. טור. ט"ז סק"א. ש"ך שם. בל"י שם. זב"צ או' א' ואפי' לכתחלה מותר לחתוך אדעתא דהכי לאכלו אחר שתמות הבהמה. פר"ת או' א' זב"צ שם.
סעיף קטן ג
ג) ולאחר שמתה מותר להאכילה אפי' לעכו"ם ולית ביה משום ולפני עור וכו' טור. לבוש. ט"ז שם. ש"ך סק"ב. שמ"ח או' ב' מנ"י או' ב' זב"צ או' ב'.
סעיף קטן ד
ד) אבל בעודה מפרכסת אסור להאכיל מבשרה לעכו"ם. כנה"ג בהגה"ט או' ב' וכ"מ ממ"ש באו' הקודם. אבל הכריתי ופליתי או' ב' כתב דמותר להאכיל ממנה לעכו"ם בעודה מפרכסת. והשמ"ח או' ב' כתב דבשעת הדחק וצורך גדול מותר להאכיל לעכו"ם אפי' קודם מיתת החי כיון ששחטה ישראל וטהורה היא אבל בלא צורך גדול אין להאכילו כ"א אחר מיתת החי כיון דקודם זה עכ"פ אסורה לישראל משום לא תאכלו על הדם וכו' וכ"כ בתב"ש או' ד' מנ"י שם. זב"צ או' ג'.
סעיף קטן ה
ה) ואפי' הבהמה של עכו"ם ושחטה ישראל וחתך ממנה בעודה מפרכסת מותר ליתנו לעכו"ם. פר"ח או' א' שמ"ח שם. ועיין בתב"ש או' ב' שכתב ודלא כרש"ל יעו"ש. מנ"י שם. זב"צ או' ד'.
סעיף קטן ו
ו) ואפי' נמצאת טרפה וחתך ממנה בעודה מפרכסת מותר ליתנו לעכו"ם דמ"מ הואיל ואהני האי שחיטה לישראל להוציאה מידי אמ"ה אהני נמי לעכו"ם. שמ"ח שם. שפ"ד או' ב' קומץ או' ב' מנ"י או' ב'.
סעיף קטן ז
ז) אבל אם נתנבלה בשחיטה א"נ ישראל ששחט טמאה או נכרי בטהורה אסור לחתוך ממנה קודם שתמות וליתן לעכו"ם אפי' אחר שתמות דהא ליתא לשחיטה כלל. שמ"ח שם. קומץ שם. מנ"י שם. חכ"א כלל כ"ז או' ט'.
סעיף קטן ח
ח) כל שנפסלה בשחיטה הרי זה נבילה וכל שנשחטה כראוי ודבר אחר גורם לה ליפסל הר"ז טרפה. טור. והוא ממשנה חולין ל"ב ע"א. ונ"מ לדידן לענין אותו ואת בנו דאין איסור לשחיטה אם נתנבלה אחד מהם אבל אם נטרפה אסור כדלעיל בסי' ט"ז. ב"ח. ועיין בדברינו לשם או' נ"ו. ועוד נ"מ לענין ביצה כמ"ש לקמן סי' פ"ו סעי' ג' יעו"ש.
סעיף קטן ט
ט) וכל שנפסל בשחיטה ולא מהניא לטהרה מידי נבילה אסור להאכיל מבני מעיה לעכו"ם דלא יצאו מידי איסור אמ"ה. תורת חיים על מס' חולין דף ך' והפר"ח או' א' חלק עליו אבל התב"ש או' ה' הסכים לדברי התו"ח וכ"ה דעת השפ"ד או' ב' מחב"ר או' ב' חכ"א כלל כ"ז או' ט' והקומץ או' ב' כתב דטוב להחמיר אם לא בהפ"מ לעני. והרב זב"צ או' ו' כתב דמנהגם להכשיר וכ"כ השפ"ד שם דהעולם אין נזהרין מזה ואולי סומכין על דברי הפר"ח. ומ"מ סיים שם הזב"צ דהירא שמים ונזדמן לו בביתו בבעל חי שנתנבל בשחיטה דאין למכור הריאה והבני מעיים לעכו"ם כיון דרבים אסרי.
סעיף קטן י
י) ואם שחט הקנה לבד ומתה אח"כ יש לאסור ליתן הריאה לנכרי ואם הושט לבד לא יתן הבני מעיים וכ"ש הסימנים גופייהו אין ליתן בכה"ג לעכו"ם. ואם נעשה הבהמה נבילה מחיים כגון נשברה מפרקת ורוב בשר עמה וכדומה שרי ליתן לעכו"ם בין ריאה בין בני מעיים או בשר שנחתך בעודה מפרכסת דבבת אחת מת הכל. שמ"ח שם. ולענין אם נשברה המפרקת שכתב הט"ז בשם אחיו הרב מהרי"ל ית' לקמן סי' ל"ב או' ט' יעו"ש.
סעיף קטן יא
יא) בן פקועה הבא על בהמה מעליתא והוליד דאותו הולד אין לו תקנה אי שחטיה אסור להושיט בני מעיים לגוי. שפ"ד שם. מחב"ר או' ג' זב"צ או' ז'.
סעיף קטן יב
יב) בן פקועה הנולד מטרפה ונשחט שחיטת עצמו ונתנבלה נראה דלית ביה משום אמ"ה. שפ"ד שם. מחב"ר או' ד' זב"צ או' ח'.
עמוד הקודםעמוד הבא