התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר סימנים נבחרים בשולחן ערוך יורה דעה עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן ד
הרב יעקב חיים סופר
סימן ד
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] השוחט לשם עכו"ם וכו' פי' שהשחיטה עצמה לעכו"ם אבל אם שוחט להקריב בשרה לעכו"ם היינו סופה לזרוק דמה לעכו"ם וכו' ט"ז סק"א. מש"ז או' א' יד אליהו או' א' ועיין לקמן או' ז'.
סעיף קטן ב
ב) שם. השוחט לשם עכו"ם וכו' וה"ה אם אמר ששוחט לשיתוף לשם שמים ודבר אחר נמי שוחט לע"ז מיקרי. שמ"ח או' א' ולא מבעיא אם ישראל שחטו לשיתוף דהו"ל זבחי מתים כיון דמצווה על השיתוף אלא אפי' גוי ששחט לשיתוף אע"ג דלא מוזהר עלה כמ"ש רמ"א באו"ח סי' קנ"ו מ"מ לדידן הו"ל תקרובת ובכלל זבחי מתים. תב"ש או' א'.
סעיף קטן ג
ג) שם. השוחט לשם עכו"ם וכו' ואפי' מחשב לע"ז ולא הוציא בשפתיו אסורה. שמ"ח שם. כריתי או' ב' שש"א או' א' זב"צ או' א' וכ"ש אי איכא הוכחה למחשבתו כגון שרבוצה לפני ע"ז להקריבה ובא גוי או מומר ושחטה סתמא דהו"ל כאלו פי' דלע"ז שחטה. שמ"ח שם.
סעיף קטן ד
ד) ואפ' לא שחט בה אלא סי' א' לשם ע"ז אסורה. ל"ח. כנה"ג בהגה"ט או' ב' זב"ש או' א' זב"צ או' ג'.
סעיף קטן ה
ה) ולאו דוקא סי' א' אלא אפי' שחט כל דהו מן הסי' לע"ז ג"כ אסורה עי"ז ולא מבעיא כל דהו בושט דעושה אותה נבילה אלא אפי' שחט כל דהו מן הקנה דאינו עושה אותה נבילה ג"כ אסורה כס' הש"ך בנה"כ ססי' ב' יעו"ש. אבנ במריטת הנוצות לשם ע"ז אין חשש ומ"מ אפי' במריטת הנוצות דין זה צ"ע. דע"ק או' א' וגדולי הקדש או' א' זב"צ או' ד' ועיין לקמן או' ט'.
סעיף קטן ו
ו) ודע דבעכו"ם לא כתיב אלא ג' עבודות דהיינו שחיטה וזריקה והקטרה ולפיכך אינה נפסלת בשחיטה אלא א"כ חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעכו"ם אבל אם חישב לעבודות אחרות לא פסלה. פר"ח או' א' וכ"כ השמ"ח או' ב' דאינה נפסלת אלא בג' עבודות הנז' אבל אם חשב בשחיטה לקבל הדם או להוליך הדם לשם ע"ז ולא להקריבו לפניה לא נאסרה הבהמה. וס"ד בדידעינן בההוא גברא דידע שאין זה עבודה שחייבים עליה בע"ז אבל בלא"ה חיישינן שמא הוכיח מחשבה זו שגם שחיטתו היה לע"ז עכ"ד.
סעיף קטן ז
ז) שם. לזרוק דמה וכו' וה"ה להקטיר מבשרה לע"ז. ט"ז סק"א. שמ"ח או' ב' פר"ת או' א' מש"ז או' א' והיינו להקטיר כזית מבשרה לע"ז. פר"ת שם. זב"צ או' ה'.
סעיף קטן ח
ח) שם. הרי זה זבחי מתים ואסורה בהנאה. קרי זבחי מתים ואסורי הנאה דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח נמי אסור בהנאה. ע"ז כ"ט ע"ב.
סעיף קטן ט
ט) שם. ואסורה בהנאה. ואין חילוק בין ישראל ששחט בהמת כותי או כותי ששחט בהמת ישראל או בהמת כותי וחישב בה השוחט לע"ז ה"ז אסורה בהנאה ואע"ג דק"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אי עבד בה מעשה אסרה אפי' מעשה כל דהו וכגון מיעוט קמא דקנה. שמ"ח או' ה' וכ"כ הלבוש בסי' ב' סעי' א' אע"ג שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בע"ז וישראל מומר ק"ל שיכול לאסור דבר שאינו שלו כשעשה בה מעשה בגופא עכ"ל. ועיין לעיל או' ה' ולקמן או' ל"ז.
סעיף קטן י
י) ודע דהא שאוסר אדם דבר שאינו שלו בע"ז אם עשה מעשה לדעת הלבוש בסעי' ד' הוא מדרבנן ולדעת השמ"ח שם הוא מדאו' יעו"ש.
סעיף ב'
סעיף קטן יא
יא) [סעיף ב'] שחט סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה וכו' כ"כ הטור ומשמע דחישב לזרוק אעפ"י שלא זרק ה"ז ספק זבחי מתים כמ"ש בב"י יעו"ש. ורי"ו כתב דחישב היינו שזרק דמה לע"ז והסכים לדבריו הב"ח יעו"ש אבל הב"י כתב להשיג על דברי רי"ו הנז' וכן הש"ך סק"א הביא כמה פו' דסברי כדברי הטור והש"ע יעו"ש וכן הסכים הפר"ח או' ב' וכתב ודלא כרי"ו וגם על דברי הב"ח כתב דאינם מחוורין יעו"ש. וכן הסכים השמ"ח או' ג' כריתי או' ד' שפ"ד או' א' זב"צ או' ז'.
סעיף קטן יב
יב) שם. שחט סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה וכו' ולא ביארו לנו רבותינו גבול בזה אם אומר כן אחר השחיטה סמוך או מופלג ועד כמה לכן נ"ל דכל זמן שהדם או החלב קיים בידו והוא אומר שדעתו לזרקו או להקטירו לע"ז חיישינן למפרע על השחיטה. שמ"ח שם. שפ"ד או' ב' זב"צ או' ח'.
סעיף קטן יג
יג) שם. הרי זה ספק זבחי מתים. דשמא הוכיח סופו על תחלתו דכי שחט בההיא מחשבה שחט ולכך מספק אסרינן לה בהנאה. לבוש.
סעיף קטן יד
יד) שם. הרי זה ספק זבחי מתים. ומשמע דאסורה אף בהנאה. וכ"כ ב"י. וכ"כ באו' הקודם בשם הלבוש. ורי"ו כתב דאסורה באכילה ומותר בהנאה. וכ"ה דעת הב"ח והדרישה או' ב' וכ"כ רש"ל ביש"ש פ"ב דחולין סי' ך' והב"ד הט"ז סק"ב והש"ך סק"ב. אבל הפר"ח או' ג' כתב דיש להחמיר ולאסור אף בהנאה. וכ"פ השמ"ח או' ג' זב"ת או ב'.
סעיף קטן טו
טו) שם. הר"ז ספק זבחי מתים. ואם השוחט לא חישב כלום ובא אחר וזרק דמה או הקטיר חלבה לע"ז לא נאסרה הבהמה כ"א אותו מקצת הדם שזרק או חלב שהקטיר מטעם תקרובת. שמ"ח שם. זב"צ או' ט'.
סעיף קטן טז
טז) ואם ואם היה ידוע שלא חישב בשעת שחיטה לע"ז כגון שפירש ואמר ששוחט לשם מצות שחיטה שצוה אותנו השם בתורתו ואח"כ זרק דמה לע"ז שאין הבהמה נאסרת אפי' באכילה. ב"ח. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ג' וכתב ודלא כהט"ז. שמ"ח שם. שפ"ד או' ב' זב"ת או' ב' זב"צ או' י"א. וכן אם אומר ששוחט לצרכו שלא לשם כונה כלל באופן שאין לפרש דבורו לע"ז ה"ז כשרה. שמ"ח שם.
סעיף קטן יז
טוב) ואם בשעת שחיטה לא שמענו כלום ואחר שחיטה יותר מכ"ד אמר שהשחיטה תהיה לשם ע"ז או קבל דמה או הוליך דמה לשם ע"ז ולא הקריבה אלא החזירה כשרה הבהמה דדוקא היכא דאמר שיזריקנה לע"ז כיון שאומר שיעבדנה עבודה השייך לה חיישינן שמא כבר עבדה בשחיטה אבל בכה"ג לא מקרי עבודה ולאו כלום הוא. וגם בהא נ"ל דוקא בדידעינן בההוא גברא דגמיר דלא מחייב אהני עבודות בע"ז אבל גברא דלא ידע והעבודות שוות בעיניו א"כ כל מה שעושה בבהמה לשם ע"ז יש לחוש עי"ז שמא שחטה ג"כ לע"ז. שמ"ח או' ד'.
סעיף ג'
סעיף קטן יח
חי) [סעיף ג'] ישראל ששחט בהמתו של עכו"ם וכו' נקט דיעבד דלכתחלה אסור לישראל לשחוט בהמה לגוי שמחשב לע"ז. פר"ת או' ג' שמ"ח או' ו' וכ"ש אם יודע שודאי שהגוי רוצה לזרוק או להקטיר ממנה לע"ז שאסור לסייעו. שמ"ח שם. ער"ה או' ב' אבל מן הסתם כיון דלא מחזקינן בגוי בסתם שחושב לע"ז מותר אפי' לכתחלה. פר"ת שם. שמ"ח שם. זב"צ או' י"ב.
סעיף קטן יט
יט) שם. ואפי' חישב העכו"ם לע"ז כשרה. וכשרה אפי' באכילה. ש"ך סק"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ה' פר"ח או' ה' פר"ת או' ד' הל"פ. שמ"ח או' ה' זב"צ או' י"ג.
סעיף קטן כ
ך) שם. ואפי' חישב העכו"ם לע"ז כשרה. ואפי' שמענו מן העכו"ם בפי' שרוצה לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז כשרה. ב"י בשם הרשב"א. לבוש. דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ש"ך שם. פר"ח שם. הל"פ. זב"ת או' ג' זב"צ או' י"ד. דהכל הולך אחר השוחט. ט"ז סק"ג.
סעיף קטן כא
כא) ונראה דהגם דהגוי אומר בפיו שהוא עושה ישראל שלוחו לשחוט לע"ז דאין דבריו מועילין כיון דישראל לא מכוין להכי ואפי' חושב הגוי וטועה בדעתו שישראל מכוין לעשות שליחותו לית לן בה ועכ"פ בעינן דישראל אם ישמע דברי הגוי שישלול הדבר מדעתו לבל ימשך דעתו בשעת שחיטה להכי ומן הראוי טוב הוא שיוציא גם מדעת הגוי כי הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב אלא שאין הדבר מעכב אלא כל שאין דעתו כן מחשבת הבעלים לאו מחשבה היא. פר"ת או' ד'.
סעיף קטן כב
כב) ואם חשב השוחט ע"מ שיזרוק ישראל מהדם לע"ז או להקטיר מחלבה אע"ג דהישראל בודאי לא ישמע לו ואין דבר זה בידו מ"מ אסורה בהנאה כיון דבידו לעשות כן בעצמו הו"ל מחשבתו מחשבה כאלו חשב שאם לא יעשנה חבירו יעשה הוא בעצמו. שמ"ח או' ח' זב"צ או' ט"ז.
סעיף קטן כג
כג) שם. פסולה. הגה. ואסורה בהנאה. ודעת הש"ך סק"ד להתיר בהנאה. וכ"ה דעת הפר"ח או' ו' וכ"כ פ"ת או' ב' בשם ס' באר יעקב. אבל הפר"ת או' ה' כתב להשיג על דברי הפר"ח וכתב דכדברי הרשב"א עיקר דאסורה גם בהנאה יעו"ש. וכתב הברכ"י או' א' דכן הסכימו מהרש"ל והב"ח כהרשב"א וכדברי מרן והכי נקטינן עכ"ל וכ"כ בשנות חיים או' ו' וכן הסכים בזב"צ או' ט"ו.
סעיף קטן כד
כד) ואם גוי או מומר שוחט סתמא בהמה לאחרים והבעלים חשבו בה בשעת שחיטה בפני השוחט יש לאסור בהנאה דאע"ג דק"ל דלא אמרינן סתם מחשבת גוי לע"ז היכא דהבעלים מחשבים בה בפניו גרע טפי די"ל דהוא נמי אדעתא דידהו שחט. שמ"ח או' ה'.
סעיף קטן כה
כה) כששוחט עכו"ם מין או ישראל מין האדוקים בעכו"ם אז אסור בהנאה דסתם מחשבתן לעכו"ם אבל עכו"ם או ישראל מומר שאינם אדוקים בעכו"ם אי שמעינן דחשבי אסור בהנאה ואי לא מותר בהנאה דבהנך לא אמרינן סתם מחשבתן לעכו"ם. כ"ה בש"ס ופו' ש"ך סק"ג.
סעיף ד'
סעיף קטן כו
כו) [סעיף ד'] ישראל ששחט בהמת חבירו לעכו"ם לא אסרה. ומותרת אפי' באכילה דלא כמ"ד שהביא הר"ן ד"מ או' א' פר"ח או' ז' פר"ת או' ז' שמ"ח או' ט' זב"ת או' ו' זב"צ או' י"ז.
סעיף קטן כז
כז) שם. שודאי לא כיון אלא לצערו. דכיון דלא ידעינן ביה כבר שמודה בע"ז לא חשדינן ליה לעובד ע"ז ואמרינן שודאי לא כיון אלא לצערו. לבוש.
סעיף קטן כח
כח) שם. י"א שאוסר וכו' דכי היכי דבחלקו לא כיון לצער אמרינן מסתמא דגם בחלק חבירו לא כיון לצער. והי"א בתרא ס"ל דחזקת ישראל כשרים אלימא טובא דאף בדאית ליה שותפות בגויה לעולם תלינן לצער שותפו קמכוין ואף חלקו שרי, וסברא זו נראה עיקר בש"ס. פר"ח או' ח' וכבר כתבנו באו"ח סי' י"ג או' ז' דכל היכא שכותב הש"ע י"א וי"א. דדעתו לפסוק כי"א בתרא וכי"א קמא לחומרא חושש להם לכתחלה יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ב.
סעיף קטן כט
כט) שם. וי"א שגם בזה אינו מכוין אלא לצער וכו' ואם הוא אומר ששחט בשוגג לע"ז מ"מ מותר דיטעון בעל בהמה איני מאמינך דהיה בשוגג רק במזיד ולצעוריה קמכוין. כריתי או' ח' זב"צ או' י"ח.
סעיף קטן ל
ל) ראובן נתן בהמה לשמעון לשחטה ושחטה שמעון ואחר ששחטה שמעון בא ראובן ליטול בהמתו א"ל שמעון דע שבהמה זו אסורה שאני שחטתיה לשם ע"ז אפי' שראובן ושמעון שותפין לא אסרה ומותרת באכילה דמ"ש הרמב"ם וסיעתו דאי אית ליה שותפות אסורה היינו דבשעת שחיטה שמענו שאמר בפי' דלשם ע"ז שוחטה אבל אם בשעת שחיטה לא אמר כלום אלא אח"כ לא מהמנינן ליה. הרב כנה"ג בס' בעי חיי חלק עץ הדעת סי' י"א ראשון. ברכ"י בשיו"ב או' ג' זב"צ או' י"ט.
סעיף קטן לא
לא) ואם מסר בהמת חבירו לשליח ושליח חשב שהיא שלו ושחטה לע"ז לכ"ע אסורה ולא שייך לצעורי. תו' ב"ק דף ע"א ע"א ד"ה בשלמא. וכ"כ הרשב"א. כריתי או' ט' זב"צ או' ך'.
סעיף קטן לב
לב) שם. וי"א דגם בזה אינו מכוין אלא לצער וכו' ויש להחמיר באכילה ולהתיר בהנאה בהפ"מ. שמ"ח או' יו"ד. ועיין לעיל או' כ"ח.
סעיף קטן לג
לג) והיכא שישראל שוחט לע"ז בהמת מומר או של כותי אע"ג דאפשר ג"כ לומר לצעורי קמכוין שלא יוכל למכרה לישראל מ"מ אסורה בהנאה דדילמא לא אמרינן לצעורי כ"א משום דאין דרך להזיק לאחרים וגם מפסיד לה לגמרי לבעליו אבל הכא י"ל דסבר דניחא לבעליו בהכי וגם אין היזק כ"כ. שמ"ח או' י"א. דר"ת או' ל'.
סעיף קטן לד
לד) ובכל ענין לצעורי קמכוין הוא לפי ראות עיני המורה אי איכא למימר דמכוין לצעורי או לא. שמ"ח שם. ואם יודעים דהשוחט אוהב לבעלים לא אמרינן לצעורי קמכוין. תב"ש או' י"ט. וכ"כ בס' האשכול ה' שחיטה סי' י"ד דהיכא דחבירו הוא בני או אוהבו דלא שייך ביה למימר לצעורי מכוין ה"ז אוסר יעו"ש.
סעיף קטן לה
לה) שם הגה. ואם התרו בו ועבר התראה ה"ז אוסר וכו' פי' כי היכי דק"ל דמומר אוסר אפי' דבר שאינו שלו כלל בהנאה כששחט לעכו"ם שודאי כוין לאסור ולא לצערו כדאיתא בש"ס ופו' ה"נ כיון שהתרו בו שלא ישחוט לעכו"ם ואפ"ה שחט ודאי לא כוין אלא לאסור ואסור אף בהנאה. ש"ך סק"ו. פר"ת או' ט'.
סעיף קטן לו
לו) שם הגה. ואם התרו בו וכו' היינו שהודיעו לו ששוחט לע"ז במיתה והוא מ"מ עשה כיון שמסר עצמו למיתה ודאי לא כוין לצערו ואע"ג דבזה"ז אין דנין ד"נ ואיכא למימר דלא חש להתראתם דידע דלאו מידי קעבד רק לצעורי מ"מ כיון דבזמן סנהדרין היו ממיתין אותו ולא היה ניצול בטענת לצעורי דלאו כל כמיניה כיון דעבר התראה השתא נמי אמרינן אי לא היה כונתו לע"ז לא הוה עביד מידי שיתחייב מיתה מדינא ולהכי אסורה אפי' בהנאה. שמ"ח או' ט' אבל אם התרו בו סתם אל תעשה כך שאסור הוא עדיין אני אומר דלאו מידי קעביד אלא שלא רצה לגלות דעתו. תב"ש או' ט"ו.
סעיף קטן לז
לז) ודע דבכל הסי' דאמרינן שחט לעכו"ם מיירי אפי' במעשה כל דהו וכדלקמן סי' קמ"ה סעי' ח' יעו"ש. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ז' זב"ת או' ט' והיינו ששחט כל דהו לשם ע"ז ואח"כ גמר הישראל השחיטה. פר"ח שם. זב"ת שם. ועיין לעיל או' ט' ואו' ה'.
סעיף ה'
סעיף קטן לח
לח) [סעיף ה'] השוחט לשם הרים וכו' הטעם דכל אלו הם מחוברים ודרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. ע"ז מ"ה ע"א. לבוש. ט"ז סק"ו.
סעיף קטן לט
טל) שם לשם חמה ולבנה וכו' היינו לשם עצמן ממש אבל אם שחט לגדייהו שהם י"ב מלאכים המנהיגים את החמה כדאיתא במדרש ה"ז אסיר בהנאה דומיא דסיפא. פר"ח. או' יו"ד. שמ"ח או' י"ג. זב"ת או' י"ג. ועיין לקמן או' ן'.
סעיף קטן מ
מ) שם. אין לו דין תקרובת עכו"ם לאוסרה בהנאה וכו' אבל במתכוין לעובדם בשחיטה ההיא אסור אף בהנאה. ט"ז סק"ז. ש"ך סוף סק"ח. פר"ח או' י"א. הל"פ. שמ"ח או' י"ב. מש"ז או' ז' ער"ה או' ט' זב"ת או' י"א זב"צ או' כ"א.
סעיף קטן מא
מא) ודוקא לשם הרים אסור לשחוט אבל מותר לשחוט בהר. תשו' הרשב"א סי' שמ"ה. ד"מ או' ב' ט"ז שם. שמ"ח או ט"ז. מש"ז שם. זב"צ או' כ"ב.
סעיף קטן מב
מב) שם. אבל שחיטתו אסורה. וה"ה השוחט למחובר ולבעלי חיים שלו. שמ"ח או' י"ב.
סעיף קטן מג
מג) שם. אבל שחיטתו אסורה. מדרבנן. ב"י. לבוש. שמ"ח שם. פר"ח או' י"א. זב"ת או' י"א.
סעיף קטן מד
מד) שם. אלא לרפואה וכו' שהשוחט בהר פלוני או במדבר פלוני יתרפא מחליו או העקרה תהר ותלד או לא ימותו בניה. זב"ת או' י"ב.
סעיף קטן מה
מה) שוחט שאירע לו סיבה ב"מ איזה דיבוק ובא עכו"ם א' ואמר שילך ליער בלילה ויקח עמו תרנגול שחור וישחוט קודם חצות ויאמר בשעת שחיטה ויכוין מה שיאמר לו העכו"ם ואח"כ יבשל ויאכל ממנו והשוחט ההוא בריא רק בכל רבע שנה אירע שעה או שתים כמו נכפה ר"ל אסור לעשות כן מכמה טעמים. בל"י או' א' זב"ש או' ח' דר"ת או' נ"ב. וכן מה שנהגו איזה נשים לשחוט עופות במקומות מיוחדות לרפואת איזה חולה ויש שלוקחים קמח וענינים אחרים ומפזרים באיזה מקומות חוץ לעיר מקום שאין דריסת הרגל כ"כ ויש מהם שיוצאים בלילה אחר שהכל ישנים ויוצאים לחוץ במחשך מעשיהם לשפוך שמן באיזה מקום מיוחד כל זה אסור כיון שאלו עיקר כונתם לשחוט ולהקטיר לשדים. כסף אחר פ"ב ה' י"ד. זב"צ או' כ"ו. והתיקון לזה למי שעשו לו עיין לשון חכמים ח"ב סי' ל"ו. אבל מי שעושה זאת איסורו יותר חמור דהוי כעובד ע"ז שמקריב ומקטיר לשדים. ועיין בלשון חכמים שם סי' מ' שכתב תיקון גם לזה יעו"ש. ועיין עוד בדברינו לאו"ח סי' של"ד שכתבנו איזה תיקונים ומשם תלמוד גם לזה יעו"ש.
סעיף קטן מו
מו) שם. אלא לרפואה וכו' אם ישראל שחט בהמת חבירו לשם א' מאלו לרפואה לא אסרה דבהא נמי אמרינן לצעורי קמכוין דאין דרכו לעשות כן בשל חבירו אלא א"כ הוא ישראל מומר ובהא אפי' בדאית ליה שותפות בגווה לא אסרה דכיון דמידי דרבנן היא ( כנז"ל או' מ"ג) הילך אחר המקילין. שמ"ח או' י"ד. זב"צ או' כ"ה.
סעיף קטן מז
מז) שם. אלא לרפואה וכו' או משום כשפים וכדומה לשאר דברי הבאי ואין כונתו שמכבד את ההר או החמה בשחיטה זו ששוחט לשמם שעי"ז יבא לו איזה רפואה רק כונתו שע"י שחיטה זו לשמם מכריח אותו לאיזה ענין ברפואתו וכדומה לזה הר"ז אסורה באכילה מדרבנן גזירה משום תקרובת ממש ולא בהנאה. שמ"ח או' י"ב.
סעיף קטן מח
מח) שנים אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם א' מאלו לרפואה וכיוצא וא' לשם שחיטה כשרה דינו כאלו שחטה הפוסל לבדו וכ"ש אם א' שחטו לשם ע"ז ממש ובהא אפי' סייע הפוסל כל שהוא אסרה. שמ"ח או' ט"ו. ועיין לקמן סי' ה' סעי' ג'.
סעיף ו'
סעיף קטן מט
מט) [סעיף ו'] שחט לשם שר של הר וכו' שהרי הם עיקר ע"ז שהעכו"ם עובדין אותם. ועיקר אלהים אחרים הנאמרים בתורה עליהם נאמר שנקראים אלהים ע"ש הממשלה והכח שיש להם בתחתונים כי אל פירושו כח לפיכך אוסר תקרובתו בהנאה מה"ת. ועיין לקמן או' נ"ב.
סעיף קטן נ
נ) שם. או לשם שר א' משאר הדברים וכו' וחמה ולבנה יש להם ג"כ שרים כדאמרינן במדרש י"ב מלאכים מנהיגין את החמה. תו' חולין מ' ע"א. ש"ך ס"ק ט' פר"ח או' י"ב. כריתי או' י"א. שפ"ד או' ט' ועיין לעיל או' ט"ל.
סעיף קטן נא
נא) שם. בין ששחט לשם מיכאל השר הגדונ בין ששחט לשם שר של שלשול וכו' כלומר לשום גדול שבכל הבריות או לשום קטן שבכולה. רש"י חולין שם. וכ"כ הר"ן. זב"ת או' ט"ו.
סעיף קטן נב
בנ) שם. הרי זה זבחי מתים ואסור בהנאה. ואפי' לא נתכוון לעבדם אלא לרפואה אפ"ה הוי זבחי מתים ואסור בהנאה. ש"ך סק"י. פר"ח או' י"ד. הל"פ. כריתי או' י"ב. שמ"ח או' י"ג. שפ"ד או' יו"ד. זב"ת או' י"ד. זב"צ או' כ"ד. והיינו מדרבנן אבל אם נתכוין לעבדם אסור מה"ת לכ"ע. פר"ח שם. שמ"ח שם. זב"ת שם.
סעיף ז'
סעיף קטן נג
גנ) [סעיף ז'] אינו דומה לשוחט לשם הרים. דהתם השוחט עצמו מתכוין לכך אבל הכא זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ולשוחט לתוך ימים נמי לא דמיא דשאני התם דכיון דאיכא דשחטי לבבואה איכא משום נראה וה"ה לשוחט לתוך גומא אבל שוחט ומחזיר פניו לאחת הרוחות מאי קאמרי דילמא אתרמויי אתרמי. תשו' הרשב"א סי' שמ"ה. ב"י. ט"ז סק"ח.
סעיף קטן נד
דנ) שם. ומ"מ ראוי לבטל המנהג וכו' ובזמנינו אין לחוש לכך. הרדב"ז ח"א סי' קס"ב. ברכ"י או' ג' פ"ת או' ד' זב"צ או' כ"ז.
סעיף קטן נה
הנ) שם. ומ"מ ראוי לבטל המנהג וכו' וכן יש ליזהר לכתחלה שלא לשחוט נגד מקום שיש בו שתי וערב או איזה דמות מע"ז הנעבד. דע"ק או' ב' זב"צ או' כ"ת. ולענין מה שנוהגין הגוים לומר על השחיטה באסם אללא"ה ואכבר ית' בדברינו לקמן סי' י"ט סעי' ד' יעו"ש.
עמוד הקודםעמוד הבא