התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר סימנים נבחרים בשולחן ערוך יורה דעה עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן נה
הרב יעקב חיים סופר
סימן נה
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] שלשה פרקים יש ברגל התחתון והוא מה שחותכין עם הפרסות וכו' והגם דיש עוד פרקים בארכובה הנמכרת עם הראש חושב אותם לפרק א' משום דדינם שוה.
סעיף קטן ב
ב) שם. ג' פרקים יש ברגל התחתון וכו' אבל נשתברו הידים של בהמה נתבאר לעיל סי' נ"ג סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.
סעיף קטן ג
ג) שם. ונקראת !ארכובה הנמכרת עם הראש. ובעוף עצם הג' שיש בו קשקשים הוא כנגד ארכובה שנמכרת עם הראש בבהמה. גליון מהרש"א אשר בש"ע. ור"ל שבכל מקום שישבר או שיחתך שם כשרה כדין פרק תחתון של בהמה שכתב בש"ע אלא שצריך לזרוק העצם ההוא שנשבר כמ"ש לקמן סעי' ה' יעו"ש. ועיין לעיל סי' ל"ב או' ס"ב.
סעיף קטן ד
ד) שם. ולמעלה ממנו פרק ב' והוא הנקרא שוק וצומת הגידים בתחתיתו וכו' הנה בצורת העצמות האלו נבוכים המה הרבה בעלי הוראה ואין בקיאין בהם אם יבואו לפניהם אחר הבישול האם הוא עצם השוק או הקולית. גם לא ידעו ראשיהם אם הוא מחובר לארכובה והוא הרגל בעוף אשר מקום צה"ג בתוכו או סופן מקום חיבור אל הקולית. גם בעצם הקולית לא ידעי ראשן וסופן ומקום הניבים. אשר עי"ז מקילין הרבה שלא כדת ופעמים מחמירין שלא כדין ואיכא נ"מ גדול בדין כידוע ולכן הטרחתי ליתן בהם סימנים. דע תחלת הרגל הנקרא בבהמה ארכובה סמוך לו בעוף מחוברת עם העצם השוק כבוכנא באסיתא ואותו עצם השוק הוא ארוך הרבה מעצם הקולית וראש עצם זה במקום שמחובר לארכובה עשוי כמו מרזב שקוע באמצע בהבדל א' ושם מתחילין צה"ג והולכין למעלה ולמעלה בצד השני שראשו עשוי כמין כפתור עב ובו כמו חטוטרות ואינו שקוע ודבוק בעצם הקולית. ועצם הקולית במקום שהוא מחובר אל השוק עשוי ג"כ כמין מרזב שקוע באמצע כמו עצם השוק הנז' רק קצר הרבה מהשוק ולמעלה סמוך לגוף ג"כ עשוי כמין כפתור אלא שהוא קטן מכפתור השוק ובראשו יש לו כשלושה חטוטרות קטנים ומחובר להגוף בניבים כבוכנא באסיתא. ועתה המורה הירא יראה בעיניו וישכיל בדעתו להיות רגיל בו ובלבבו יבין. בי"צ ח"א בתה"ב או' א' ביא"ב או' א' ועוד יש סי' אחר שהשוק אינו שוה בעביו אלא שראשו המחובר אל הארכובה שהם צה"ג הוא דק וראשו הב' המחובר אל הקולית הוא עב אבל עצם הקולית אין בו הפרש כ"כ בעביו וכמעט הוא כולו שוה בעביו. זב"צ או' א'.
סעיף קטן ה
ה) שם. בפרק התחתון בכל מקום שיחתך כשרה. מעשה בכבש א' שנברא חסר ברגליו האחרונים כל הפרק התחתון הנמכר עם הראש רק חתיכה קטנה היה במקום הפרק הנז' מחובר לשוק וקבוע בו פרסות והיה הכבש הולך כבעל רגלים גמורות יש להכשיר. חנוך בית יהודה ססי' ג"ן. גליון מהרש"א אשר בש"ע. תו"ז סי' פ"ג או' נ"ב. זב"צ או' ט"ל.
סעיף קטן ו
ו) שם. בפרק התחתון בכל מקום שיחתך כשרה. מפני שיכולה לחיות. וה"מ שנחתך בידי אדם אבל אם באה לפנינו חתוכה ולא נעשה בידי אדם אין לאוכלה כ"א ע"י צלי דחיישינן שמא ע"י נשיכת נחש נחתך ויש בו סכנת ארס הנחש וע"י הצלייה תיבדק כמ"ש לקמן סי' ס' ב"י. לבוש. זב"ת או' ב' ועיין לקמן סי' ס' סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.
סעיף קטן ז
ז) שם. ויש אוסרים בנחתך עצם האמצעי בכל מקום וכו' ולדעתם אם נשבר העצם במקום צה"ג וכו' הגה. ונהגו בכל אשכנז וצרפת כסברא האחרונה וכו' וכן יש להחמיר ומיהו כשיש ספק אחר או בהפסד הרבה מאד יש לסמוך על פסק סתם הש"ע. כנה"ג בהגב"י או' מ"ז וכ"כ בספרו שו"ח בע"ח סי' ע"ט אלא ששם לא כתב הפסד הרבה רק הפ"מ סתם. שו"ג או' ה' וכן הסכים המחבר סוף או' ד' ענ"ה סי' ל"ז או' א' תו"ז שם או' ו' זב"צ או' ב'.
סעיף קטן ח
ח) שם. וכן אם נחתך בתוך הפרק וכו' בסוף הערקום. והערקום הוא עצם קטן שמחבר השוק לארכובה הנמכרת עם הראש ועצם זה הוא שמשחקין בו התינוקות כמ"ש לקמן סי' נ"ו סעי' ג'.
סעיף קטן ט
ט) שם. וכן אם נחתך בתוך הפרק וכו' בין הערקום ובין השוק טרפה לדיעה זה. ור"ל שאם נחתך בין אותו עצם קטן שמשחקים בו התינוקות לבין השוק טריפה לדיעה זו. אבל אם נחתך באותו עצם קטן עצמו. דעת רש"ל פ' בהמה המקשה להכשיר דדינו כארכובה הנמכרת עם הראש וכ"ה דעת הט"ז סק"א. מיהו הש"ך סק"א מביא פלוגתא בזה די"א דדינו כלמעלה מארכובה ומסיק לאסור יעו"ש והב"ד הכריתי או' ב' וכתב דבמקום הפ"מ יש לסמוך על דברי המתירין. וכ"כ המחב"ר או' ח' ענ"ה שם או' ב' מק"ע או' ב' זב"צ או' ג'.
סעיף קטן י
י) ואם נחתך בין הערקום לעצם התחתון יש להכשיר אף בלא הפ"מ. פר"ח סוף או' א' לה"פ או' ג' בל"י או' א' שה"מ סוף או' ד' מחב"ר או' ט' ענ"ה שם. מק"מ שם. זב"צ או' ד'.
סעיף קטן יא
יא) ואם נשבר או נחתך בין הערקום לעצם האמצעי טרפה אם אין עור ובשר חופין את רובו ויצא לחוץ. ואם לא יצא לחוץ יש להתיר ע"י בדיקה מאדם בקי בצה"ג אם הם קיימים. מחב"ר או' יו"ד ואו' י"א. ענ"ה שם. זב"צ או' ה' ואו' ו'.
סעיף קטן יב
יב) ובעוף אם נחתך בין הפרקים דהיינו בין פרק תחתון לפרק האמצעי יש להטריף בפשיטות ולא שאני לן בין עור ובשר חופין את רובו או לא אלא בכל גוונא יש להטריף מפני חשש פסיקת צה"ג. !פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שה"מ שם. שפ"ד או' א' זר"א או' רנ"ו. וכתב דאף אם חזר ונקשר יפה יש להטריף מחשש צה"ג. מחב"ר או' י"ב. ענ"ה שם. מק"מ שם. זב"צ או' ז'.
סעיף קטן יג
יג) בהמה שנשברה בערקום וטרפוהו ועוף שנשבר בין הפרקים וטרפוהו וחחיכה מן הבהמה וחתיכה מהעוף הללו נפלו לתבשיל אם אין ס' נגד שניהם טרפה. אשל אברהם דף ק"ב ע"ב. מחב"ר או' י"ג. זב"צ או' ח'.
סעיף קטן יד
יד) שם. ואם נחתך בתוך הפרק במקום שמחובר עצם הקולית וכו' זה מוסכם אף לסברא קמייתא משום דבין הפרקים דינו כלמעלה ממנו. פר"ח או' ב' פר"ת או' ג' שה"מ או' ה' מש"ז או' א' זב"ת או' ח' ענ"ה שם או' ג' מק"מ או' א' זב"צ או' ט'.
סעיף קטן טו
טו) קולית שבראשו שנוי שהוא רחב יותר מהשני שבעוף ההוא אך לא נשבר אף קצת ממנו ולא שף והניבין כראוי אין להחמיר ברידוד בו קצת מקטנותו שלא ע"י שבר. דע"ק או' א' זב"צ או' יו"ד.
סעיף קטן טז
טז) עצם תפוח שהיה נראה שם שבר וע"י הבחנה היטב נגרר כעין עצם תפוח משם ונשאר העצם שלם כהוייתו. דע"ק שם הניח בצ"ע. אבל הרב זב"צ או' י"א כתב דמנהגם להכשיר דהרבה פעמים נמצא העצם נפוח וגררו אותו ונמצא העצם שלם והכשירו טבחי מתא עכ"ל. והיינו דלאחר שחיטה אחר הפשטת העור ואם הוא עוף אחר הסרת הנוצות מסירין הבשר מעל מקום הנפוח וגוררין העצם היטב ואם נמצא העצם שלם מכשירין.
סעיף ב'
סעיף קטן יז
טוב) [סעיף ב'] עצם הקולית שניתק ממקומו וכו' והיינו ראש הקולית התחובה בחור עצם האליה שקורין הנק"א. רש"י חולין נ"ד ע"ב.
סעיף קטן יח
חי) שם. והוא דאיעכול ניביה והם היתדות שבעצם הכף שיוצאות על העצם הזכר ואוחזות אותו וכו' זהו פי' הרמב"ם פ"י מה"ש ה"ג וכ"מ מדברי הרשב"א סי' רכ"ו. אבל רש"י פירש בחולין דף נ"ד ע"ב ואי איעכול ניביה טרפה היינו גיד שבראשו שמחובר בחור וקטן הוא מאד עכ"ל וכן פי' הר"ן על סוגיא דהתם. וכן פי' האו"ה ורי"ו והמרדכי. אכן דעת הש"ע שלא הביא רק דברי הרמב"ם וכן הלבוש שכתב כדברי הש"ע וכן הרמ"א שלא הגיה בדברי הש"ע משמע דס"ל כדברי הרמב"ם. אבל הפר"ח או' ג' כתב דיש להחמיר כשני הפירושים דהיינו דבעינן שהיתדות שבעצם הכף שיוצאות על עצם הזכר ואוחזות אותו שיהיו קיימים וגם הגיד שבחור האסיתא שמחובר בראש הבוכנא שיהיה קיים. וכ"כ הפר"ת או' ה' דאזלינן כחומרת ב' הפירושים. וכ"כ הלה"פ או' ו' שפ"ד או' ח' שה"מ או' ז' זר"א או' רנ"ז. זב"ת או' י"א. לב"ש סי' א' סעי' א' או' ט"ו. בי"צ ח"ב או' ז' זב"ש או' ו' ענ"ה סי' ל"ח או' א' תו"ז סי' כ"ח או' ה' מק"מ או' יו"ד. זב"צ או' י"ב וכתב ולפ"ז אם איעכול ניב דרש"י ולא איעכול ניבים דהרמב"ם טרפה וכן אם איעכול ניבים דהרמב"ם ולא איעכול ניב דרש"י ג"כ טרפה.
חי) ואם בדק היתדות וראה שלא נפסקו ולא נתעכלו ונאבד ולא בדק הגיד הקטן הנז' כשר בהפ"מ. אבל אם בדק אותו הגיד הדק ונאבד ולא בדק היתדות טרפה. לב"ש שם או' י"ז ואו' י"ח. בי"צ שם או' ח'.
סעיף קטן יט
יט) וסדר הבדיקה כך הוא כשרואין שיש רעותא בבוקא דאטמא מחיים בבהמה או בעוף אחר השחיטה והפשטת העור בבהמה ובעוף אחר הסרת הנוצות חותכין את העור שעל הבשר שלמטה הרואה את הקרקע שבין הבוכנא לאסיתא ואח"כ חותכין את הבשר שבין בוכנא לאסיתא מעט ומסירין הבוכנא מאסיתא וחותכין בבשר שבין בוכנא לאסיתא מעט מעט ורואין את היתדות אם הם שלמים וחזקים ואח"כ רואין בחור שבאסיתא אם ניב דרש"י קיים ואח"כ מכשירין. ועיין לקמן או' כ"ה.
סעיף קטן כ
ך) שם. הגה. וכן אם לא נתעכלו רק מעוטן וכו' דע"י רוב הנשאר הדרא בריח כמ"ש בצומת הגידין. ביאור הגר"א או' ט'.
סעיף קטן כא
כא) שם הגה. וכן אם לא נתעכלו רק מעוטן ורובן קיים כשר מדינא וכן מנהג עירנו כשבודקין הניב הקטן כסברת רש"י אם נתעכל רוב רחבו או רוב ארכו ואפי' מחצה על מחצה מטריפין ואם נשאר רוב רחבו ורוב ארכו שלא נתעכל מכשירין. וכן לסברת הרמב"ם הדין כן דאלו היתדות הם ג' אחד שבא מעצם הכף ונאחז באמצע ראש עצם הקולית מלמעלה והב' נאחז מימין העצם הנז' והג' נאחז' משמאל העצם הנז' בין בעוף בין בבהמה. וא"כ לפ"ז אם נפסק גיד א' מאלו הג' ונשאר שנים כשרה וכן אם נפסקו אלו הג' גידים ברחבם ונשאר רוב הרוחב של כל א' שלא נפסק ג"כ כשרה. וא"ת מהיכן נדע ארכו ורחבו של גיד הקטן או רחבן של אלו הג' גידין המנהג שפותחין רגל השנית הבריאה שלא נשמטה ומשערין עליה ומשם נודע אורך ורוחב גיד הקטן וגם רוחב הג' יתדות. זב"צ או' י"ג.
סעיף קטן כב
כב) ומספקא לי לדעת הש"ע והרמב"ם כשכנגד המקום שימוט הניבים שלמים ילמטה משם מעוכלים מהו ולכאורה עד ד' אצבעות בגסה וב' בדקה בעינן שלא יהיו מעוכל ולמטה מזה כבר פסק כחן ולא אכפת לן בעיכול דשם. ואולי עד חצי עצם נמשך עדיין כחן כמ"ש לקמן סי' נ"ו לענין צה"ג וצ"ע. מק"מ או' יו"ד. ומשמע דמה שהניח בצ"ע הוא אם נשער עד ד' אצבעות בגסה וכו' או להחמיר עד חצי העצם אבל עד חצי פשיטא דשרי. וכ"כ זב"צ או' י"ד.
סעיף קטן כג
כג) שם בהגה. אך י"א דאין אנו בקיאין באיעכול ניביה וכו' וכתב רש"ל באו"ה שלו (על שערי דורא) ססי' פ"ו דמ"מ בעינן שנפסקו ניביה הא לא"ה לא מטרפינן ומדברי הרב בהגה לא נראה כן וכ"כ הב"ח דלמאי דאין אנו בקיאין אפי' לא נפסק טרפה. ומשמע מדברי רש"ל שם דכל שנעכל ודאי איפסק וכן משמעות הפו' ש"ך סק"ג. אמנם הפר"ח או' ו' כתב דהעיקר כדברי רש"ל דאי לא איפסוק ודאי לא איעכול וכן מוכח בחי' הרשב"א ודלא כדמשמע מדברי הגה דיש להחמיר אפי' ברואה שלא נפסקו וכ"כ הב"ח דלא נהירא עכ"ל. וכן הכריתי או' ו' כרש"ל וכתב ודלא כהב"ח. לה"פ או' ח' זר"ק או' רנ"ח. שה"מ או' יו"ד. זב"ת או' ט"ו. ענ"ה סי' ל"ח או' ג' וחכ"א כלל כ"ד או' י"ז כתב דאין להכשיר רק בהפ"מ וכ"כ בבינת אדם שם או' ל' וכתב שם בבינת אדם דבנפסק אין שייך בקיאות ואף אנחנו בקיאין בזה ואם הוא אינו בקי דעת שוטים הוא זה יעו"ש.
סעיף קטן כד
כד) ואם אינו יודע אם נפסקו או לא אין להתיר משום ס"ס דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה ואף בהפ"מ יש להחמיר. פר"ח או' ט' לה"פ או' י"א. בל"י או' ה' שה"מ או' י"ג. חכ"א בבינת אדם שם. זב"צ סוף או' ט"ו.
סעיף קטן כה
כה) שם בהגה. י"א דאין אנו בקיאין באיעכול ניביה לכן יש לאסור וכו' ליכא למיחש לסברא זו דבקיאינן ובקיאינן ומה גם דלא הוי אלא משום ספק דאפשר דדברי רש"י עיקר דהגיד הקטן הוא הנקרא ניביה וא"כ לא מחמרינן להטריף משום דלא בקיאינן אבל אם כפי האמת לא ידע למיבדק לא הוי ספק וטרפה. פר"ת או' ז' וכ"כ זב"צ שם דאנן בקיאינן בבדיקת הגיד הקטן כסברת רש"י ז"ל ומעשים בכל יום שאפי' נפסק הגיד הקטן אנן בדקינן ליה וכי חזינן ליה דלא נתעכל מכשרינן אכן לבדוק היתדות כס' הרמב"ם אם נתעכלו זה ודאי דלא בקיאינן דפרוק הבשר שע"ג העצם צריך אומנות גדול להפשיט העצם מן הבשר כדי שיתגלה מקום החיבור מבלי שיגע באלו היתדות המקשרות אותם א"א לצמצם וע"כ אם בדקנו באלו היתדות וראינו שנפסקו מטריפין. אבל אם בדקנו באלו היתדות וראינו אותם שלא נפסקו אנו מכשירין דבזה יכול הבודק לראות אם נפסקו דא"צ לבקיאות כמו אם נתעכלו דבכאן בראיה תליא מילתא אם נפסקו או אם הם קיימים ובזה בקיאינן וע"כ אם ראינו שלא נפסקו כשרה יעו"ש. ועיין לעיל או' י"ט.
סעיף קטן כו
כו) שם בהגה. י"א דאין אנו בקיאין באיעכול ניביה וכו' אמנם אם מצאה שמוטה לאחר שחיטה כשרה דודאי בשעה מועטת לא איעכול ניביה ובלבד שידע שלא היתה שמוטה בשעה שהובאה לשחוט. ב"י בשם המרדכי. ש"ך סק"ד וכתב דלהאי טעמא דבשעה מועטת כזו לא איעכול ניביה דאפי' איפסק ניביה כשרה. כנה"ג בהגב"י או' כ"ז פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' ז' חכ"א כלל כ"ד או' י"ח. זב"ת או' י"ט. ענ"ה סי' ל"ח או' ט'.
סעיף קטן כז
כז) אמנם אי איכא ספיקא אם היתה שמוטה קודם שחיטה או לא טרפה ולא מכשרינן מכח ס"ס. ש"ך שם. כנה"ג שם או' כ"ח. הל"פ בסעי' ב' חכ"א שם. אך בסי' נ"ג ס"ק ט"ו כתב הש"ך דיש לסמוך על ס"ס כי האי (ר"ל על ספק שהוא מחסרון ידיעה) בהפ"מ יעו"ש וא"כ נראה דכאן לא מיירי בהפ"מ. זר"א או' רנ"ט. וכ"כ השפ"ד או' ד' דבהפ"מ עבדינן ספק דחסרון ידיעה. וכ"כ ביא"ב בשפ"ז או' ז' וכ"כ לעיל סי' נ"ג או' נ"ב. מיהו דעת הפר"ח שם להכשיר בספק שמוט ומשמע אף בלא הפ"מ. והב"ד הלה"פ שם. זר"א שם ענ"ה שם.
סעיף קטן כח
כח) שם בהגה. וכן אם נשבר סמוך לגוף אעפ"י שחזר ונקשר היטב טרפה וכו' פי' בנשבר ולא יצא לחוץ דאלת"ה בלא"ה טרפה וכדלקמן בסעי' ה' פר"ח או' ז' וכ"כ הט"ז סק"ג. לה"פ או' ט' זב"ת או' ט"ז. ביא"ב בשפ"ז או' ח'.
סעיף קטן כט
כט) שם בהגה. וכן אם נשבר סמוך לגוף אעפ"י שחזר ונקשר היטב טרפה וכו' משמע אפי' שאשי"י כיון דאין הטרפות תלוי מצד שבירת העצם אלא מטעם דשמא איעכול ניביה. ש"ך סק"ה. כנה"ג בהגב"י או' כ"ה. פר"ח או' ח' לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ד' שה"מ או' י"ב. שפ"ד או' ה' זב"ת או' י"ז. ביא"ב בשפ"ז או' ט' והיינו בהפסד מועט אבל בהפ"מ יש להכשיר כמ"ש אח"כ בהגה ובדברינו לקמן או' ל"ב.
סעיף קטן ל
ל) אם הביאו לפני המורה עצם הקולית בפני עצמו אחר שנתבשל ונתמסמס הבשר והגידין רק הוא לבדו עומד בעינו והוא שבור סמוך לגוף יש להקל מכח כמה ספיקות. בתי כהונה ח"א סי' י"א. מחב"ר או' ט"ו. זב"צ או' י"ט וכתב דלדידן דבדקינן העוף מחיים כשרה בודאי כיון דבדקנו העוף מחיים וראינו שלא נשמט יעו"ש.
סעיף קטן לא
לא) שם בהגה. ובעוף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. ובעוף הגדול כגון אווז סגי ברוחב אצבע ובתרנגול ותרנגולת סגי בשני שלישי אצבע בבנוני ובקטנה לפי קטנה. דגמ"ר. פ"ת או' ח'.
סעיף קטן לב
לב) שם בהגה. וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ. ואם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו יש לאסור אף בהפ"מ אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בהפ"מ. ש"ך סק"ו. כנה"ג שם. פר"ח או' ט' פר"ת או' ח' לה"פ או' י"א. בל"י או' ה' שפ"ד או' ו' זב"ת או' י"ח. ביא"ב בשפ"ז או' י"א.
סעיף קטן לג
לג) שם בהגה. וטוב להחמיר שמקום שאין הפ"מ. יש להסתפק איך כונת הרמ"א בזה אם כונתו להקל בהפ"מ ע"י בדיקה בניביה ועיקר הקולא בהפ"מ הוא שנסמוך על בדיקתנו או דלמא התיר בהפ"מ בלי שום בדיקה כלל וסומכין בהפ"מ לומר דנשבר סמוך לגוף אין דינו כנשמט כלל ועיין בתשו' נוב"י חי"ד סי' ך' דמבואר שם דכונת רמ"א להקל בהפ"מ אף בלי בדיקה כלל. פ"ת או' ט'.
סעיף קטן לד
לד) שם בהגה. ואם לא נשמט הירך ואיעכול ניביה כשרה. כ"כ ב"י בשם המרדכי וכתב עליו דפשוט הוא. וכ"כ הרדב"ז חלק ה' ש"א רי"ח כנה"ג בהגב"י או' כ"ו. וכ"כ התב"ש בבכ"ש על מס' חולין דף נ"ד וכתב לדחות דברי הפר"ח שאוסר יעו"ש. וכ"כ הבל"י או' ו' כריתי או' ז' שפ"ד או' ו' בית יהודה ח"א בסופו במנהגי ארגיל דף קי"ד ע"ב סעי' ג' וכתב דאף אם נתעכל הבשר שמכאן ומכאן כשרה. מחב"ר או' ט"ז. פ"ת או' י"א. חכ"א כלל כ"ד או' י"ט. לב"ש סי' א' סעי' א' או' י"א. בי"צ ח"ב או' ד' זב"ש או' ט' ענ"ה סי' ל"ח או' ו' תו"ז סי' כ"ח או' ט"ז. זב"צ או' כ"ב.
סעיף קטן לה
לה) ואם היתה שמוטה מתחלת ברייתה הפר"ח או' יו"ד כתב דכשרה אבל הפר"ת או' ט' חלק עליו וכתב דטרפה. והלב"ש שם או' י"ב כתב ה"ז ספק טרפה. וכ"כ הבי"צ שם. וכ"כ זב"צ או' כ"ג דהגם דיש מתירין אנו אין בקיאין ואסרינן כל שמוטה.
סעיף קטן לו
לו) בהמה צולעת על ירכה וניכר בחייה שהבוקא מתנדנדת תוך האסיתא דהו"ל שמוטה ומחזקינן לה לספק טריפה עד שתיבדק בהפ"מ כדינו אם אח"כ חזרה ונתרפאה ושוב אינה צולעת ורואין שהבוכנא תוך האסיתא מחוברת והולכת כדרך כל הבהמות כשרה וא"צ בדיקה כלל אם נשחטה. לב"ש שם או' ך' בי"צ שם או' ט' כנפי יונה בסי' זה. זב"צ או' כ"ה.
סעיף קטן לז
לז) ואם בדקה אחר שחיטה ומצא הניבים נתעכל יש להסתפק אם יש להכשיר בזה. לב"ש שם או' כ"ב. בי"צ שם. זב"צ או' כ"ו.
סעיף קטן לח
לח) מי שקנה בהמה והיתה הולכת ביושר ולא ניכר בה רעותא כלל לא בחייה ולא לאח"ש אלא שאח"כ באו שני עדים ואמרו שהיו רוצים לקנות בהמה זו וא"ל המוכר שהיא צולעת קצת לפי שהירך נפל מהאסיתא בהמה זו מותרת דכיון שהיא לפנינו בריאה וחזינן דלא אפסוק ולא איעכול לא מטרפינן כיון שראינו דהדרא לבריאותה וא"צ לבדיקה דידן דאלו אפסוק ואיעכול ניביה לא הדרא בריא וכשרה. שבו"י ח"ב סי' נ"ט. פ"ת או' ד' תו"ז סי' כ"ח או' י"ז. זב"צ או' כ"ה.
סעיף קטן לט
טל) בהמה שנתקלה ברגליה האחרונים ונעשית חגרת ברגלה א' צריכה בדיקה באותה רגל והגם דק"ל לעיל סי' ל"ב סעי' ז' בהמה שגוררת רגליה אין חוששין שמא נפסק החוט וכו' ה"ד שלא נודע שנפלה אבל נודע שנפלה חוששין וכיון דאיכא רעותא לפנינו שהיא חגרת ונתקלה איכא רגלים לדבר דע"י שנתקלה נעשית שמוטת ירך וצריך בדיקה בירך זו. שבו"י שם. פ"ת שם. זב"צ או' כ"ח. ועיין לעיל סי' ל"ב או' נ"ו.
סעיף קטן מ
מ) בהמה הצולעת ברגלה ואין ניכר מבחוץ שום רעותא ברגל ולא במקום הבוכנא וגם לא נודע לנו שום סיבה מצלעיתה זהו דין הש"ס ולעיל סי' ל"ב דתולין גרירת רגלה בשגרותא וא"צ לבדוק בפנים אודות א' מטרפיות הרגל אבל כשנודע הסיבה כגון שהוכתה במקום הבוכנא או נתקלה ברגלה ועי"ז התחילה לצלוע אז צריך לבדוק אח"ש אודות א' מטרפיות השייכים להתהוות ע"י סיבה זו וממילא צריך לבדוק אי לא שף הקולית באופן המטריף. מק"מ או' ג' זב"צ או' כ"ז.
סעיף קטן מא
מא) בהמה שיריכה א' גבוהה מחברתה והיא אינה צולעת כלל והולכת הילוך ישר. עיין חת"ס סי' נ"ז שכתב דלפי ציור השאלה היינו פיסול המנוי במומי הבכור במס' בכורות שאחת מירכותיה גבוהה ואין כאן מקום ספק לטריפות כלל ואפי' בדיקה א"צ יעו"ש. פ"ת או' ד'.
סעיף קטן מב
מב) אם נשברה האסיתא דהיינו העצם שבו מונח הבוקא דאטמא מצד א' ולא נשאר רק בשר אפי' לא שף מדוכתיה טרפה ודאי ולא ספק טרפה. בית יעקב סי צ"ד. שה"מ או' ז' עיקרי הד"ט סי' ו' או' י"ד. זב"ש או' ח' לב"ש בפתיחה או' נ"ו אלא שכתב דאינו אלא ספק טרפה והכל לפי ראות המורה. תו"ז סי' כ"ח או' כ"ב וכתב שכן עשו מעשה להטריף. זב"צ או' כ"ט.
סעיף קטן מג
מג) מכה עמוקה בראש הבוכנא ואין הבוכנא שמוט או גבהות בראש הבוכנא ואין רעותא אחרת כשר. דע"ק או' ד' מק"מ או' ו' זב"צ או' ל'.
סעיף קטן מד
מד) פרה חולבת והיא צולעת בא' מרגליה ובדקו באותה רגל ואמרו שאין מרגישין שום שבר רק שיש מקום נפוח מבחוץ בעצם הקולית הסמוך לגוף ובודאי בא מחמת הכאה וגם האשה שמכרה הפרה אמרה שהבהמות הכו אותה ואחר זה התחילה להיות צולעת אם חלבה מותר. עיין בתשו' גבעת שאול סי' ו' שכתב שאין להתיר משום דאמרינן שגרונא נקטה כדלעיל סי' ל"ב כיון שנודע שהוא ע"י הכאה ולא משום שגרונא א"כ יש לחוש שניתק עצם הקולית ממקומו ע"י הכאה א"נ דילמא נשבר העצם ונקשר יחד דטרפה בסמוך לגוף אפי' הוא שאשי"י אלא דמ"מ יש להתיר משום ס"ס ספק אם נשמט הירך ואת"ל נשמט דילמא לא איעכול ניביה וס"ס המתהפכת היא וכן בהך חששא דילמא נשבר העצם נמי הוי ס"ס שמא לא נשבר ואת"ל נשבר שמא לא יצא לחוץ ובזה לא בעינן שיתהפך וכיון שיש הפ"מ יש להתיר יעו"ש. פ"ת או' ב'.
סעיף ג'
סעיף קטן מה
מה) [סעיף ג'] ראש עצם הקולית המחובר לשוק שניתק ממקומו כשרה וכו' והיינו ראש עצם הקולית התחתון המחובר לשוק דאילו ראש העליון של הקולית המחובר לגוף אי איעכול ניביה טרפה כמ"ש לעיל בסעי' ב' ועיין לעיל או' ט'.
סעיף קטן מו
מו) שם. ראש עצם הקולית המחובר לשוק שניתק ממקומו כשרה אפי' אם איעכול ניביה. הגה. וי"א דוקא כשעור ובשר חופין את רובו. דין זה הוא מחלוקת הרשב"א והרא"ש דלהרשב"א שמוט אינו כשבור וא"צ עור ובשר חופין את רובו כמ"ש בתשו' הרשב"א סי' פ"ט ולהרא"ש שמוט דינו כשבור וצריך עוחא"ר ומרן בש"ע פסק כרשב"א ומור"ם בהגה פסק כהרא"ש והגם שהש"ך סק"ז כתב שלא נמצא כן בהרא"ש מ"מ כתבו האחרונים נמצא בתשו' הרא"ש כלל ך' או' ט"ז. דברי חמודות פ' המקשה או' מ' כנה"ג בהגב"י או' מ"ה. פר"ח או' י"א. שה"מ או' ט"ו. ולענין הלכה כתב שם הפר"ח דעיקר כדברי הרשב"א וכ"כ שה"מ שם. אבל הפר"ת או' יו"ד כתב דעיקר כדברי הרא"ש. וכ"כ ביה"ל או' ג' לה"פ או' י"ד. בל"י או' ז' כריתי או' ח' לב"ש סי' א' סעי' ז' או' א' בי"צ חלק ט' או' א' תו"ז סי' כ"ח או' י"ט. והגם שכתב מור"ם ז"ל לקמן סעי' ה' גבי שבורת עצם דאין אנו בקיאין בחפוי בשר ויש להטריף אף בעוחא"ר ה"ד בנשבר אבל בנשמט דיש סברת הרשב"א שמכשיר לגמרי לא חיישינן לזה. ביה"ל שם. זר"א או' רס"א. לב"ש שם בביאור. בי"צ שם בביאור לב"ש או' א'.
סעיף קטן מז
מז) ואין חילוק אם נשמט הקולית מן הערקום שבינו לבין השוק או אם נשמט בין הערקום לשוק שהכל מקרי נשמט ראש עצם הקולית מהשוק. לב"ש שם. בי"צ שם. זב"צ או' ל"ב. ועיין לעיל או' ח'.
סעיף ד'
סעיף קטן מח
מח) [סעיף ד'] אם יש לה ג' רגלים טרפה וכו' אבל אם יש לה ג' ידים כשרה כמ"ש לעיל סי' נ"ג סעי' א' יעו"ש.
סעיף קטן מט
מט) שם. והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה. וכן אם היה זה היתר בערקום טרפה. ש"ך סק"ח. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' ח' כריתי או' ט' שפ"ד או' ח' שה"מ או' ט' זב"צ או' ל"ג. וזהו לפי סברת הש"ך שכתבנו לעיל או' ט' דמטריף אם נחתך בערקום אבל לפי דעת האחרונים שכתבנו שם שמכשירין בהפ"מ נראה דה"ה לכאן. וכ"כ הזר"א או' רס"ב.
סעיף קטן נ
נ) שם. והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה. משמע אבל אם הוא מראש עצם התחתון ולמטה כשרה. וכ"כ בתו"ח כלל פ"ז או' ד' רש"ל פ"ג דחולין סי' ק"ו. וכ"כ הזר"א שם דלא כהפר"ח או' י"ב שאוסר. וכ"כ ביא"ב בשפ"ז או' ט"ו וזב"צ או' ל"ד כי כן עיקר ודלא כפר"ח שאוסר.
סעיף קטן נא
נא) שם הגה. ודוקא שזה היתרת יש לה תואר רגל ועומדת במקום הרגלים אבל בלא"ה אינו מקרי יתרת ולא הוי רק דלדול וכשר. פי' דאם הרגל אינו מגיע לארץ ואינו הולך עליו הגם דיש לו צורת רגל אינו אלא תלתול וכשרה. כ"כ ב"י בשם המרדכי וראב"ן. וכ"כ בתו"ח שם. רש"ל שם. וכ"כ הלבוש. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' ח' כריתי או' יו"ד. שה"מ סוף או' ט"ז. זב"ת או' כ"ג. ביא"ב בשפ"ז שם. מכתם לדוד חי"ד סי' ב' ובסי' ג' ודחה דברי אהל יוסף שחולק יעו"ש והב"ד המחב"ר בקו"א סי' מ"א או' ב' זב"צ או' ל"ה.
סעיף קטן נב
בנ) וכן אם נמצא מחובר ברגל אצבע א' יתר והיה בו עצם וצפורן או עלתה שם יבלת ובה עצם וכן כיוצא בזה יש להכשיר. ב"י בשם המרדכי. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שה"מ שם. מנ"י על התו"ח שם או' ח' ביא"ב שם. זב"צ שם.
סעיף קטן נג
גנ) וכן אם יש לה יתרת כעין רגל שלישי ממש לצד הזנב ולא דבוק כלל לאחד מרגליה יש להכשיר. ב"י בשם המרדכי. לבוש וכתב ואפי' מגיע לארץ כשרה. מש"ז או' ד' וכתב ואף לרש"י כשרה ודלא כפר"ח. וכ"כ הזר"א או' רס"ד דהיתר זה הוא לכ"ע דלא כפר"ח. וכ"כ ביא"ב שם. זב"צ או' ל"ו.
סעיף קטן נד
דנ) שם בהגה. ואם נבראת חסרה רגל א' טרפה. וכן אם נבראת חסר רגל התחתון דהיינו הארכובה הנמכרת עם הראש עם הערקום טרפה משום חסרת הערקום ודלא כלבוש שמכשיר. מנ"י על התו"ח כלל פ"ז או' ט' זב"צ או' ל"ח.
סעיף קטן נה
הנ) מעשה בא לידי עוף א' שנמצא שינוי בעצם הקולית שלו שנמצא שם ב' עצמות א' מעובה ובתוכו מוח ככל עצם קולית וא' דק בלא מוח וערבי אהדדי מלמעלה ומלמטה והעב היה עקום קצת באופן שהיה בדמות קשת וכל שני ירכיו שוין בשניהם נמצא העצם כך בלי שום שינוי כלל לא בדמות ולא באיכות באופן שנראה להדיא שהיה כן מתחלת ברייתו והכשרתי. מזמור לדוד על סעי' זה יעו"ש. זב"ש או' ז' זב"צ או' מ'.
סעיף ה'
סעיף קטן נו
ונ) [סעיף ה'] כל מקום שאם יחתך שם וכו' אם אין עור ובשר חופין רוב עביו ורוב היקפו טרפה. וכך בודקין אותו ימתח האבר כמו שהיה ויקרב זה לזה ויראה אם עור ובשר חופין את רובו. ב"י בשם הרוקח. ט"ז סק"ה. כנה"ג בהגב"י או' ס"ה בשם כמה פו' זב"ת סוף או' כ"ז. זב"צ או' מ"ג.
סעיף קטן נז
זנ) שם. אלא נשבר ויוצא לחוץ אם אין עור ובשר חופין רוב וכו' ולא שאני לן בין יצא ונתגלה לחוץ ובין יצא לחוץ ממש אלא בכל גוונא אם רוב בשר קיים וחופה את רוב העצם כשרה. פר"ח סוף או' י"ד. שה"מ או' ך' זב"ת או' כ"ו.
סעיף קטן נח
חנ) שם. ואם עור ובשר חופין רוב עביו ורוב היקיפו כשרה. ואפי' האבר עצמו וכ"ה בש"ס וכל הפו' דלא כש"ד. ש"ך סק"י. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או' י"ח. בל"י או' ט' שה"מ או' כ"א. זב"ת או' כ"ח. והיינו מדינא אבל נוהגין להשליך אף אם יש ספק אם יצא לחוץ וגדולה מזו אפי' אין רעותא בעור ובשר נוהגין להשליך רק כשחזר ונקשר ושוכבין זע"ז שרי. שפ"ד או' יו"ד. ביא"ב בשפ"ז או' י"ח. ועיין לקמן או' ס"ג.
סעיף קטן נט
טנ) שם. ואם נשבר עצם במקום שאינו נטרף וכו' והאבר אסור מדרבנן. גזרה משום אבר מן החי. ב"י בשם הרשב"א. לבוש. ט"ז סק"ה. פר"ח א' ט"ז. זב"ת או' כ"ט. ואם יש בו ספיקא אזלינן לקולא. ב"י. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח שם. לה"פ או' י"ט. והיינו מצד הדין אבל מצד המנהג להחמיר גם בספק. דג"מ.
סעיף קטן ס
ס) ואסור להושיטו לבני נח מדרבנן. סמ"ק סי' רי"א. רש"ל פ' המקשה סי' י"ז. ב"ח. אבל הרשב"א והר"ן כתבו בפא"ט גבי נשתברו אגפיה דכיון דלישראל אין בו אלא מצות פרישה בלבד כדאיתא בש"ס שרי לעכו"ם אפי' לכתחלה ואין בו משום לפני עור וכו' ש"ך שם. פר"ח שם וכתב וכן עיקר. והגם דלדעת הרמב"ם אסור מה"ת ואסור ליתנו לבני נח מ"מ אנן ק"ל כפסק הש"ע ודעמיה. ומ"מ נכון שלא ליתן לב"נ מאחר דהפסד מועט ומשום גזירה אטו יתן לו אמ"ה. שפ"ד או' י"א. פ"ת סוף או' י"ד. לב"ש סי' יו"ד סעי' א' או' ב' בי"צ סי' ס"ב ח"ב או' א' זב"צ או' מ"ו.
סעיף קטן סא
סא) שם. וצריך לחתוך גם מעט מהמותר כשחותך האבר האסור. מכל הפו' משמע שאין להחמיר יותר רק מעט מן השבירה אבל עכשיו נהגו כל מורה הוראה לחתוך כל אבר של השבירה עד הפרק. ביה"ל או' ה' והשפ"ד או' י"ב כתב בדבר מועט יש להשליך כל האבר אבל כשהוא דבר חשוב אין להשליך כל האבר. וכ"כ לב"ש שם או' א' בי"צ שם. ביא"ב בשפ"ז או' ך' ועיין עוד לעיל סי' נ"ג או' י"א.
סעיף קטן סב
סב) ומיהו אם נתבשל זה האבר עם שאר בשר אפי' בידעינן שיצא לחוץ א"צ ס' אלא כנגד האבר שממקום השבירה ולמטה כמ"ש לעיל סי' נ"ג או' י"ב.
סעיף קטן סג
סג) וכל זה בדלא נקשר כלום אבל אם נקשר שאשי"י א"צ אפי' לכתחלה להשליך את האבר ואפי' אין עובחא"ר. ואם נקשר שעשי"י דינו כאלו לא נקשר כלל. אכן היכא דאין שום נקב ורעותא בעור ובשר אז מהני נקשר אפי' שעשי"י דא"צ להשליך האבר כלל אפי' לכתחלה. לב"ש סי' יו"ד סעי' ג' בי"צ סי' ס"ב חלק ב' סעי' ג'.
סעיף קטן סד
סד) החלב שנחלב מאותה הבהמה שהאבר אסור מותר וכן הביצה שנולדה מעוף שהגף שבור רחוק אגודל מן הגוף מותרת כמ"ש לעיל סי' נ"ג או' ע"ב יעו"ש.
סעיף קטן סה
סה) שם הגה. וצריך לחתכו קודם שימלחנו וכו' ואם לא חתכו ונתבשל או נצלה עם אותו האבר השבור צריך ס' כנגד אותו האבר מן השבירה ולמטה וה"ד בידעינן ודאי דיצא לחוץ אבל בספק אם יצא לחוץ בין אם נקשר יפה או לא אזלינן לקולא ומותר התבשיל גם בדליכא ששים. ב"ח. ש"ך ס"ק י"ג ומ"ש הט"ז סק"ז להקל כבר תמה עליו הש"ך בנה"כ יעו"ש. וכ"פ הפר"ח כדברי הב"ח והש"ך והשיג על דברי הט"ז יעו"ש. וכ"פ מנ"י על התו"ח כלל פ"ז או' ג' זר"א או' רס"ז. חכ"א כלל כ"ז או' ו' זב"ת או' ל"א. לב"ש סי' יו"ד סעי' ב' או' א' בי"צ סי' ס"ב ח"ב סעי' ב' זב"ש או' י"ג. ענ"ה סי' ל"ז סוף או' יו"ד. זב"צ או' מ"ז. ולאו דוקא התבשיל אפי' האבר מותר. דג"מ. אבל הלב"ש שם כתב דאותו האבר ישליך אח"כ. וכ"כ הבי"צ שם.
סעיף קטן סו
סו) שם בהגה. ויש מחמירין ואוסרין אף אם עור ובשר וכו' קאי אנשברה במקום שנחתך טרפה. ט"ז סק"ח. זב"ת או' ל"ב. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ב.
סעיף קטן סז
סז) שם בהגה. ומזה נתפשט המנהג באלו המדינות להטריף כל שבירה וכו' ואף אם עור ובשר מקיפין אותו וכו' והפר"ח או' ך' כתב שכל זה הוא איבוד ממונם של ישראל ואין להשגיח בחומרות כאלו יעו"ש והב"ד הלה"פ או' כ"ב וביא"ב בשפ"ז שם. וכ"כ בשו"ת מטה יוסף ח"ב סי' ח"י דמנהג זה לא נתפשט אלא באשכנז אבל במקומם לא נתפשט יעו"ש והב"ד המחב"ר או' ך' אמנם בתשו' שמש צדקה חי"ד סי' כ"ו כתב דמנהגם כמור"ם ז"ל ואפי' אם העור שלם טרפה יעו"ש וכ"כ הזכ"ל חו"ד ה"ט על סי' זה דעכשיו במקומות אלה אומרים השוחטים דהמנהג כמור"ם ז"ל ולהטריף אף אם העור שלם מכל צדדיו. וכ"כ זב"צ או' מ"א דמנהגם כרמ"א. נמצא דגם במקומות הספרדים יש נוהגים להחמיר כדברי מור"ם הנז' ומיהו עיין בתשו' דבר שמואל סי' רס"ט שכתב דגם באשכנז היכא דליכא מנהג קבוע בזה אין אין להורות הוראה להחמיר ולאסור נגד מה שהתירו כל הפו' יעו"ש והב"ד הזכ"ל שם.
סעיף קטן סח
סח) וכתב שם הזכ"ל אמנם מה שאומרים השוחטים שנוהגים ג"כ להטריף אפי' בהפ"מ זה לא ניתן ליאמר מאחר שגם מור"ם המחמיר מכולם בהפ"מ מודה או כשחזר ונקשר אפי' שאינו שאשי"י ואפי' שלא במקום הפ"מ יעו"ש. וכ"כ זב"צ שם דאנן בדידן נמי בהפ"מ ועוחא"ר יש להכשיר בשופי ואין משגיחין במנהג.
סעיף קטן סט
סט) והא דמכשרינן בהפ"מ אם עוחא"ר היינו לומר אף שיש לקותא מעט בבשר דהיינו שהעור שלם לגמרי ולא יש בו נקב כלל אבל הבשר מבפנים יש בו נקב או לקותא ויש בו רוב בשר חופה רוב עביו ורוב הקיפו כשרה. זב"צ או' מ"ב וכתב והגם דהלב"ש כתב בפתיחה ובפנים סי' א' סעי' ו' דבהפ"מ בעינן עור ובשר שלמים לגמרי בלי שום נקב וכ"כ השפ"ד או' י"ד אנן לא ק"ל הכי יעו"ש. ועיין לקמן או' ע"א.
סעיף קטן ע
ע) ודע דכ"ז שכתבנו דמהני אם העור שלם או שחזר ונקשר יפה הוא דוקא בקולית או בשוק שלא במקום צה"ג אבל במקום צה"ג דהחשש הוא משום צה"ג דינו מבואר לקמן בסי' נ"ו יעו"ש. זכ"ל שם.
סעיף קטן עא
עא) שם בהגה. ואין לשנות אם לא במקום הפ"מ וכו' שיש להקל להורות כהלכה. ר"ל כדברי הש"ע דאם עוחא"ר כשרה. וכ"כ חכ"א כלל כ"ד סוף או' ג' זב"צ או' מ"ב. וכתב שם חכ"א דאעפ"י שיש שם נקב קטן יש להכשיר בהפ"מ וכן הסכים זב"צ או' מ"ב דלא כהשפ"ד ולב"ש כמ"ש לעיל או' ס"ט יעו"ש.
סעיף קטן עב
עב) שם בהגה. אם לא במקום הפ"מ לפי ראות עיני המורה וכו' ר"ל לפי ראות עיני המורה אם יש שעת הדחק או לכבוד שבת וכדומה ג"ה יש להקל להורות כהלכה.
סעיף קטן עג
עג) שם בכגה. אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר. משום דהחשש הוא שמא יצא מחיים דרך נקב קטן ולכן אם חזר ונתקשר מכשירין דידוע דמעולם לא יצא לחוץ. ד"מ או' יו"ד.
סעיף קטן עד
עד) שם בהגה. אבל חזר ונקשר נוהגין להכשיר. ואפי' לא נקשר שאשי"י אם העור ובשר שלם ואין ניכר רעותא כלל כשר ומ"מ יש להחמיר בזה לעצמו אבל לא לאחרים. ש"ך ס"ק י"ד. לה"פ או' כ"ד. הל"פ בסעי' ב' כריתי או' ט"ז. שפ"ד או' י"ד. חכ"א שם או' ד'.
סעיף ו'
סעיף קטן עה
עה) [סעיף ו'] נשבר עצם הקולית וניטל ממנו קורט מראשו וכו' ונתעכלו מיעוט ניביו אם עוחא"ר כשרה. משמע הא נתעכלו רוב ניביו טרפה. והא שכתבנו לעיל או' ל"ד דאם לא נשמט הירך ואיעכול ניביה כשרה שאני הכא דכיון שניטל הקורט דהיינו בוכנא הו"ל כנשמט מאחר שהוא סמוך לגוף ממש ומשו"ה אי רובן נעכלו טרפה. מש"ז או' ו' לב"ש סי' א' סעי' א' או' י"ג. בי"צ ח"ב או' ה' זב"צ או' ן'.
סעיף קטן עו
עו) שם. ונתעכלו מיעוט ניביו אם עוחא"ר כשרה. והיינו מדינא אבל לפי חומרת ההגה לעיל בסעי' ה' דנתפשט המנהג להטריף כל שבירה וכו' גם בזה יש להחמיר. זר"א או' רע"א. זב"צ או' נ"א. ומיהו לפי מ"ש שם בהגה דבהפ"מ יש להקל להורות כהלכה ה"ה לכאן. וכ"כ זב"צ שם.
סעיף קטן עז
עז) מעשה שהיה בעצם הקולית דנשבר ראש עצם הבוכנא דוקא ונשארה מחוברת באסיתא והניבים קיימים בין הגיד הקטן לס' רש"י בין היתדות לס' הרמב"ם אכן ראש העצם של הקולית שבראש השבר נעשה ראשו חלק הרבה מרוב החיכוך שנתחכך בראש הבוכנא יש להכשיר בהפ"מ. זב"צ או' נ"ב.
סעיף ז'
סעיף קטן עח
עח) [סעיף ז'] הא דמכשרינן בוחא"ר דוקא כשרוב החפוי מן הבשר וכו' אבל בעוף כיון שעורו רך מצטרף עם הבשר ובמחצה בשר ובמחצה עור כשר. אבל עור לבדו אינו מציל אפי' בעוף. טור בשם הרשב"א. ב"י. ב"ח. ש"ך ס"ק ט"ז. ואפי' רוב עור ומיעוט בשר אינו מציל. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' כ"ה. שה"מ או' ל' זב"ת או' מ"א. זב"צ או' נ"ג.
סעיף קטן עט
עט) ודוקא ביצא לחוץ אבל אם העור שלם ומקיף אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל יש להכשיר אעפ"י שאין רוב בשר קיים ואף בבהמה. וכ"ה דעת רש"י והרא"ש וריב"ש סי' רצ"ו והרמב"ם בפי' המשניות דלא כהרשב"א. פר"ח שם. לה"פ שם. שה"מ שם. זב"ת שם.
סעיף קטן פ
פ) ודע דגם דין דסעי' זה לדברי ההגה בסעי' ה' יש להחמיר ואין להקל כ"א בהפ"מ. זר"א או' רע"ב. זב"צ שם.
סעיף ח'
סעיף קטן פא
פא) [סעיף ח'] יש מי שכתב וכו' גידין שסופן להקשות וכו' גם באלו הדינים לדברי ההגה בסעי' ה' יש להחמיר ואין להקל כ"א בהפ"מ. זר"א או' רע"ג ואו' רע"ד. זב"צ או' נ"ד.
סעיף יא'
סעיף קטן פב
פב) [סעיף יא'] נקדר הבשר בסכין וכו' דין זה לא שייך אצלנו לפי מה שיש לנו חומרת ההגה בסעי' ה' ואין מכשירין אפי' בהפ"מ כ"א העור שלם כמ"ש לעיל או' ס"ט וא"כ זה שנקדר הבשר הו"ל נקב בעור ואין מכשירין. וכ"כ זב"צ או' נ"ה.
סעיף יב'
סעיף קטן פג
פג) [סעיף יב'] נשבר העצם וכו' וחזר ונקשר וכו' כשרה. ודוקא כשעור ובשר חופין את רובו. תו"ח כלל פ"ז דין ט' ש"ך סק"ך. כנה"ג הגב"י או' ק"ח. והפר"ח או' ל"א כתב כיון דנקשר לא אכפת לן אם עוחא"ר או לא אבל הפר"ת או' כ"ז הסכים לדברי התו"ח. שפ"ד או' ך' שה"מ או' ט"ל אלא שכתב דבהפ"מ המיקל לא הפסיד. לב"ש סי' א' סעי' ו' או' ט"ז. בי"צ חלק ח' או' ג' ענ"ה סי' ל"ז או' ט"ו. תו"ז סי' פ"ג או' כ"ו. זב"צ או' נ"ו.
סעיף קטן פד
פד) והגם דבעינן עוחא"ר מ"מ אם היה העצם שאשי"י ונאבד העצם ולא ידענו אם עוחא"ר יש להכשיר דכיון דנקשר שאשי"י היא ראיה דהיה עוחא"ר דבלא"ה לא היה נקשר. מק"מ או' מ"ז. זב"צ או' נ"ז.
סעיף קטן פה
פה) ואף אם יש נקב בעור ובבשר רק שיהיה עוחא"ר כשרה כיון שחזר ונקשר שאשי"י. לב"ש שם. בי"צ שם. זב"צ או' נ"ח.
סעיף קטן פו
פו) והא דמכשרינן ע"י קשירה דוקא אם נקשר בחוזק עצם אל עצמו אבל קשירה כל דהו שיכול להתפרק בידים לא מהני. לב"ש שם סעי' ד' או' י"ז. בי"צ חלק ה' סוף או' ז' זב"צ או' נ"ט.
סעיף קטן פז
פז) שם. והוא שחזר למקומו הראשון ונתחבר שעשי"י. וכדי לידע זה אם הוא שאשי"י או לאו מנהג הקדמונים בארץ הצבי לחתוך ראשי עצם הקולית ומכניס קיסם דרך מוח העצם אם עובר מעבר לעבר אז הוא שעשי"י אבל אם יוצא הקיסם לצד שבר העצם לא קרינן ביה שעשי"י ומורה שיצא לחוץ ויש להטריף. מחב"ר או' כ"ד. וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' ק"ז. שה"מ סוף או' מ' זר"א או' רפ"א. שו"ג או' ל"ו. זכ"ל ה"ט על סי' זה. לב"ש סי' י"ב סעי' ב' סוף או' ו' בי"צ סי' נ"ד ח"ג או' ז' זב"ש או' כ"א. ענ"ה שם. תו"ז שם או' כ"ח. זב"צ או' ס'.
סעיף קטן פח
חפ) וכתב שם השו"ג דנקט עצם הקולית לפי שבירושת"ו נוהגין כס' ראשונה שהביא הש"ע בסעי' א' דדוקא עצם הקולית שנחתך טרפה אבל לא עצם השוק אבל לדידן שאנו נוהגין כס' הרא"ש והיא סברת יש אוסרים שהביא שם בש"ע) גם בשוק דינא הכי וכך המנהג עכ"ד. וכ"כ התו"ז שם. ועיין לעיל או' ז'.
סעיף קטן פט
טפ) ואפי' אם היה השבר כקולמוס ונתחברו השברים ואפי' שיש בהם עוקצים והעוקצים אינם מכוונים שבריהם אפ"ה כיון שעוברת המחט מקרי שאשי"י. כנה"ג בהגב"י או' קי"א. שה"מ או' מ"א. זר"א שם. לב"ש סי' א' סעי' ו' או' ט"ז. בי"צ חלק ח' או' ג' תו"ז סי' פ"ג או' ל"ב וכתב וכן המנהג. זב"צ או' ס"א.
סעיף קטן צ
צ) אם העבירו המחט בתוך עצם הנז' ולא עבר ואח"כ בחנו הדבר ע"י שהטילו מים מצד א' ונפלו מצד האחר של העצם דהוברר הדבר דהמוח היה עובר בהיותה בחיים דהמוח כמו מים ומה שהוא נקרש הוא לאח"ש כידוע אפ"ה אין להכשיר ע"י מים וטרפה. ומיהו אם נתערב הבשר בבהמות אחרות יש להכשיר. תו"ז שם או' ל"ד ואו' ל"ה ובספרו נד"ל ח"א סי' ס"ה וסי' ס"ו. זב"צ או' ס"ב. ועיין לקמן או' צ"ג.
סעיף קטן צא
צא) מעשה שהיה בעצם הקולית שנשבר ונקשר היטב שאשי"י אבל הקשירה היתה מעט באלכסון ובעקמימות דכשנתחברו ראשי השברים זע"ז נתחברו מעט באלכסון ומכח זה בדקו !בקיסס כדי להעבירו דרך ישר ולא עבר ואח"כ הביאו קיסם או נוצה רך ועקמו אותו כמו עקמימות העצם והעבירו אותו בתוך העצם ועבר מצד זה לצד השני והכשירו משום דכיון שעבר !הקיסס או המחט דרך שם כן עובר המוח דרך עקמימות וכשרה. זב"צ או' ס"ג.
סעיף קטן צב
צב) שם. אבל אם לא חזר למקומו הראשון אלא שני שברי העצם שוכבים זה על זה וכו' טרפה. מסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהבשר משונה קצת מבחוץ או מבפנים דרגלים לדבר שלא נתרפא יפה אבל אם הבשר לא נשתנה כלל ממראיתו לא מבחוץ ולא מבפנים אעפ"י שהעצם מורכב קצתו על קצתו כשר דודאי נתרפא יפה. הרדב"ז בתשובות החדשות סוף סי' שצ"ג. והב"ד פ"ת או' י"ז. וכ"ה דעת הפר"ח או' ל"ב. תשו' ח"צ סי' נ"ח. מטה יוסף ח"ב סי' י"ח. אמנם הכנה"ג בהגב"י סוף או' ק"ז כתב על דברי הרדב"ז הנז' דאין נוהגין כן אלא כל שלא חזר ונקשר יפה שאשי"י אעפ"י שאין שנוי בבשר טרפה וכתב שכ"כ במשאת בנימין סי' מ' וכ"ה סברת מהר"י זיין בשו"ת מטה יוסף שם סי' י"ז. תו"ז סי' פ"ג או' ל' זב"צ או' ס"ד וכתב שכן מנהג בגדאד יע"א דכיון דלא עבר המחט בעצם הנז' מטריפין אותו בהפסד מועט הגם דאין שנוי בעור ובשר.
סעיף קטן צג
צג) וכל זה שאסרנו בשני שברי העצם שוכבים זע"ז ולא נקשר יפה ה"ד בהפסד מועט אבל בהפ"מ כיון שנקשר יפה אעפ"י שאין שאשי"י כיון שוחא"ר והעור שלם לגמרי מכל צד ולא יש בו נקב כלל יש להכשיר. זב"צ או' ס"ה ועי"ש טעמו.
סעיף קטן צד
צד) ודע דהא שכתבנו דבהפ"מ הגם שאינו שאשי"י כיון שנקשר יפה ועוחא"ר והעור שלם דיש להכשיר לאו דוקא כגון שנשחטה הבהמה והעוף ואם מוכרם עכשיו יפסיד הרבה אלא ה"ה בעודם חיים אם קנה אותם בחזקת שלמים ואח"כ נמצאו שבורים ואם ימכור אותם לעכו"ם יהיה הפ"מ יכול לשוחטם לכתחלה ולאוכלם דכיון דיש הפ"מ מה לי אם הם חיים או שחוטים דסוף סוף יש הפסד בזה ומותר. זב"צ או' ס"ו.
סעיף קטן צה
צה) ואפי' אם יש לקותא בעור או מסמוס דק שאין בו נקב יש להכשיר. לב"ש סי' א' סעי' ו' או' י"ג. בי"צ חלק ח' או' א' זב"צ או' ס"ז וכתב דהגם דהלב"ש שם הכשיר לאחרים אף באין הפ"מ אנן אין מכשירין אלא דוקא בהפ"מ בין לעצמו בין לאחרים. מיהו אם יש בעור צלקת אין להכשיר דמן הצלקת מורה שהיה נקב בעור ונתרפא. זב"צ שם.
סעיף קטן צו
צו) מעשה שהיה בעצם הקולית של בהמה שבר ונקשר היטב אבל אין שאשי"י וראו שהיה הבשר חופה רוב עביו ורוב הקיפו ושאלו על העור כדי לראות אם הוא שלם בלא נקב ואמרו הקצבים שהעור נתערב עם כמה עורות ולא ידעינן והיה בדבר הפ"מ והכשירו. זב"צ או' ס"ח.
סעיף קטן צז
צז) וה"ה נמי בעוף שאם אחר הבשול הביאו העצם לפנינו והיה בו חפוי בשר כדינו אבל העור לא נוכל לידע אם יש בו נקב כיון דהעור של העוף דרך הוא להתמסמס אחר הבשול יש להכשיר נמי בהפ"מ. זב"צ שם.
סעיף קטן צח
צח) ואם הביאו העצם לפני המורה אחר הבישול ערום בלי לבוש מנהגינו לבדוק ע"י מחט ואם עבר בו המחט מכשירין בלי פקפוק ואם לא עבר מטריפין. ומיהו דלפי מה שנוהגים למשמש באיברי העוף מחיים ולבדוק אם יש בו שברים כי אנו בקיאים א"כ דין זה לא שייך אלא בבהמה אבל בעוף אם מצאו אח"כ בתבשיל שבר בקולית יש להכשיר יען דודאי השבר הנז' לא הרגיש בו השוחט בשעת שחיטה כשבדק באיברים שלו מרוב רבוי ועובי הבשר שעליו וכיון שכן הוא ודאי הגמור שהיה בו חפוי בשר כדינו והעור לא היה נקוב דאל"כ לא היה משתמיט מיניה לשוטט והיה מרגיש בו ולא שייך בזה כל מילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתיה דהא רמיא עליה לשוחט לחפש ולבדוק באיברים וא"כ בודאי דהוה ביה חפוי בשר כדינו ויש להכשיר העוף ההוא. אמנם אם זה העוף לא נבדק אצל השוחט ושחט אותו בלי בדיקה הנז' שכמה פעמים מתרמי כשיהיה הרבה עופות לשחוט יתנו לשוחט בלי בדיקה ע"י טעות ושגיאה וזה בעל העוף שהביא אותו לשחוט יודע אם נבדק או לא נבדק וא"כ אם אומר בעל העוף שזה העוף לא נבדק אז מטריפין אותו ואין הפרש בינו לבהמה. זב"צ או' ס"ט.
סעיף קטן צט
צט) מעשה בעצם הקולית שנשבר ונקשר וכשבאו לחתוך שני ראשי העצם נחתך ע"י ההכאה חתיכת עצם מצד העצם ונפתח שם יותר למטה !והעשירו המחט ולא יצא דרך ישר המחט כ"א באותו צד שהיה החתך למטה ובאו לבית הספק דאפשר דאם היתה נשארת זאת החתיכה במקומה אפשר שהיה שום קשר שם ולא היה עובר המחט שם והכשיר הבהמה מטעם ס"ס. תו"ז סי' פ"ג או' ל"ג ובספרו נד"ל חי"ד סי' ס"ו. זב"צ או' ע'.
סעיף קטן ק
ק) בכל השברים שאמרנו לעיל שדינם הוא להכשירם בוחא"ר אם העצם הנז' לא נשבר לגמרי אלא נקלף קצת ממנו לארכו או לרחבו והשבר הנז' או הקליפה הנז' לא הגיע החסרון לחלל העצם שהמוח שם אלא שמקום המוח עדיין הוא סתום והעצם מקיפו מכל צד יש להכשיר אפי' אין !עוחא"ר. זב"צ או' ע"א.
סעיף קטן קא
קא) בענין העצמות קולית וצה"ג וגף דע כי איסורם מחמת ספק הקולית שמא יצא לחוץ אם הוא מורכב. וצה"ג שמא נפסקו הגידים. וגף שמא נקבה הריאה ולכן היינו נוהגין לגבי כלים שאם לא נודע מהאיסור עד שעבר עליהם מעל"ע אז הכלים מותרים והטעם שכיון שהכלים פגומים אינם אסורים אלא מדרבנן ובנ"ד שהאיסור הוא ספיקא דרבנן הוי לקולא. מהר"ש עמאר ז"ל בפסקי דינים כ"י וסיים דאפי' דלכתחלה מותר להשהותם מעל"ע ולהשתמש בהם. והב"ד הברכ"י או' ג' מיהו בתשו' באר עשק סי' ס"ח כתב דכלי נחושת דאפשר בהגעלה יש להגעיל אותם אבל כלי חרס דלא אפשר בהגעלה יש להכשיר אחר שהייה מעל"ע יעו"ש וכן הסכים הנוב"י מה"ת חי"ד סי' כ"ג והב"ד פ"ת סיף או' ט"ז. ומ"ש זב"צ סוף או' ס"ט נראה שלא ראה דברי באר עשק והנוב"י הנז'.
סעיף יג'
סעיף קטן קב
קב) [סעיף יג'] נמצא שבור ואינו יודע אם נעשה מחיים וכו' פי' ויצא רוב העצם לחוץ דהיינו שאין !עוחא"ר. פר"ח או' ל"ג. לה"פ או' ל"ג. בל"י או' ט"ז. שה"מ או' מ"ב. זב"ת או' נ"ז. וזהו לדעת הש"ע לעיל סעי' ה' אבל לדידן דאית לן חומרת ההגה לשם סעי' ה' אף אם עוחא"ר ויש ספק אם מחיים או לאח"ש עכ"ז יש להטריף ולא נכשיר מכח ס"ס ומ"מ אם עור ובשר שלם ואין בהם לא נקב ולא שום רעותא דמדינא הו"ל להתיר הגם דלדידן נהגינן להטריף מ"מ הכא דיש ג"כ אידך ספיקא דשמא לאח"ש נשבר יש להכשיר גם לדידן. וכ"ש אם יודע בודאי שבשעה שהוליך העוף לשחוט לא היה שבור ואח"ש מצאו שבור והעור והבשר בלי שום רעותא בכה"ג ודאי יש להתיר בשופי. זר"א או' רפ"ד. זב"צ או' ע"ב.
סעיף קטן קג
קג) שם. ואם אין יכולין לעמוד עליו וכו' פי' שלא הושחר פני המכה ויש ספק שמא נעשה מחיים והבריא הבשר. ט"ז ס"ק י"ב. פר"ח או' ל"ד. לה"פ או' ל"ד. זב"ת או' נ"ט. ביא"ב בשפ"ז או' ל"ג.
סעיף קטן קד
קד) שם. ואם יש במה לתלות כגין שדרסה או שרצצה וכו' תולין להקל. בין בעוף בין בבהמה. תו"ח כלל פ"ז או' י"א וכתב ודלא כאו"ה שכתב דלא תלינן בבהמה. ב"ח סוף הסי' כנה"ג בהגה"ט או' ל"א בשם כמה פו' פר"ח או' ל"ה. בל"י או' י"ח. שפ"ד או' כ"א. שה"מ או' מ"ד. זב"ת או' נ"ט. זב"ש או' ה"ג. ענ"ה סי' ל"ז או' י"ח. זב"צ או' ע"ג.
סעיף קטן קה
קה) וה"ד אם לא הושחר פי המכה אבל אם הושחר פי המכה אפי' במקום שיש לתלות כגון שדרסה או רצצה טרפה דלא כאו"ה. או"ח שם. ב"ח שם. כנה"ג בהגב"י או' קט"ז. בל"י או' י"ז. שה"מ או' ע"ג. זב"צ או' ע"ד.
סעיף קטן קו
קו) שם. ואם לאו אסורה מספק. והכא אסור אפי' למ"ד דכל ספק טרפות דאתיליד לאחר שחיטה תלינן לקולא דכיון שהספק מחמת חסרון ידיעה או דכיון דאין במה לתלות א"כ עינינו רואות דלא נעשה לאח"ש ומסתבר יותר לאיסור מלהיתר וכל כה"ג לכ"ע אסור. ש"ך ס"ק כ"א.
עמוד הקודםעמוד הבא